הדרמה של הילד המחונן –
מתוך התוכנית THE VOICE ביום רביעי 16.1.13
אביב גפן מנסה לעודד את מאי כהן – בחורה צעירה מהצוות שלו שבאה מהונג קונג לחרוג מהמקום הבטוח שבו היא רגילה לשיר וקשה לה עם זה. ברגע מסוים הוא שואל אותה: על מי את חושבת כשאת שרה את זה שיגיד שזה לא יפה"? והיא עונה לו בחיוך מבויש : "על אימא" והוא מחזיר לה חיוך ואומר לה: "ידעתי" ואז ממשיך ואומר: "אני אגיד לך משהו לא יפה, פשוט תבעטי אותה החוצה… אימא ואבא תמיד ימשכו אותך למקום הבטוח של: מאי "ילדה טובה", שרה יפה, אבל הם תוחמים את הגבולות שלך, ואם תלכי אתי אני אעזור לך לפרוץ אותם".
אח"כ שלב התחרות שבו כל אחד מהם שר לחוד והם גם שרים יחד ואז השופטים צריכים לבחור באחד משניהם כדי להמשיך לשלב הבא. רוב השופטים בוחרים בבחור השני – אמיר דרזי שבא מניו-יורק ובסוף, מכיוון שהם בצוות של אביב גפן , אביב צריך לקבל את ההחלטה הסופית. הוא מאד מסכים עם כולם לגבי יכולתו של אמיר על הבמה (הוא גם הרבה יותר מבוגר ומנוסה) ולפני שהוא אומר מהי הבחירה שלו הוא מספר את הסיפור הבא:
"בגיל 15 גרתי בבית יצחק וערב אחד לקחתי את הבובה שלי ותליתי אותה בחצר על חבל.
לימים הבנתי שלקחתי את הילדות שלי ותליתי אותה – הוצאתי אותה להורג. יש לי הרגשה שמאי מרגישה כך בחצר שלי ושאני חבל התליה שלה… ואז באה ההפתעה והוא אומר: ואני בוחר להמשיך לעבוד עם מאי… יש לה פוטנציאל… וכו'"
הדרמה של הילד המחונן" הוא שם של ספר פסיכואנליטי שכתבה אנליטיקאית בשם אליס מילר, ובו היא מסבירה את התהליכים שמתרחשים במהלך ההתפתחות שלנו החל מהילדות המוקדמת המעורבים ביצירת ותחושת הזהות העצמית שלנו.
בתוך זה אנחנו צריכים לציין שני מושגים:
נרקיסיזם
אגואיזם
שחדרו לתוך שפת היום-יום שלנו וקיבלו קונוטציות שליליות, אפילו, לפעמים, בקרב מטפלים.
נרקיסיזם – זהו המבנה הנפשי החשוב שאחראי על תחושת החיות הפנימית שלנו, היצירתיות, הזהות העצמית והחיבור לעצמי האמיתי – האותנטי, לדחף השימור העצמי.
במימד של החוויה אנחנו מדברים על מי אני עבור עצמי.
נתחיל מזה שנרקיסיזם יכול להיות בריא, או להתפתח עם הפרעות. במקרה של נרקיסיזם בריא , לא רק שאין זאת מילת גנאי, אלא זהו תנאי לחיים מלאים וטובים. מתוך זה ברור שמידה לא מבוטלת של אגואיזם דרושה עבור נרקיסיזם בריא.
הספר של אליס מילר עוסק באנשים שחונכו להיות ילדים "טובים", לא אגואיסטים, להתנהג בהתאם לציפיות של הוריהם מהם, ובמהלך ההתפתחות איבדו את החיבור לרגשות האמיתיים שלהם, וליכולת לבטא אותם. כל זה בגלל האיום שאם לא ינהגו כך, הם מסתכנים באבדן אהבת ההורה, שזאת סכנה שאף ילד לא יכול לעמוד בה, ולכן בעצם מוותר על עצמו כדי להבטיח לעצמו הורים.
בקונטקסט הזה המילה "מחונן" מתייחסת ליכולת של הילד לדעת למה מצפים ממנו, ולהתנהג בהתאם.
מהספר שלה משתמע שאף אחד אינו יוצא נקי לגמרי מהגורל הזה, יש רק פגועים יותר ופחות. אני גם מסכימה איתה וגם חושבת שיש השפעה לתרבות ולזמן שבו נכתב הספר.
אנחנו יודעים שכיום פחות מחנכים את הילדים להיות טובים, ובאופן גורף אפשר לומר שהילד נמצא במרכז תשומת הלב יותר מהאופטימאלי עבורו, זה בודאי יעורר סוגים חדשים של בעייתיות שלא ניכנס אליהם עכשיו.
אני רק אציין שהיא מדברת על אלה שבוחרים להיות פסיכולוגים כאנשים "מחוננים" שבילדותם התמחו להיות קשובים, רגישים להוריהם, לעולמם הפנימי וללא מודע שלהם, ובהגיעם לבגרות הפכו את זה למקצוע. אני לגמרי מסכימה איתה בעינין הזה
הזכרתי כבר את המושג "עצמי אמיתי" (TRUE SELF) ועל ידו אזכיר את המושג "עצמי כוזב" (FALSE SELF). אלו הם שני מושגים חשובים שהוטבעו ע"י פסיכואנליטיקאי חשוב – דונלד ויניקוט, ועוד נחזור אליהם בהמשך.
אתן דוגמה קיצונית של התפתחות של עצמי כוזב מתוך החברה הישראלית:
ניצולי השואה, כידוע, נדחפו ע"י דחף ההישרדות שלהם, להקים משפחות ולהביא ילדים לעולם. בהרבה משפחות תפקידו של הילד היה לסמל את כל הטוב שבעולם, ולהוות אנטיתזה לרוע המוחלט שפגשו הוריו. פעמים רבות שמעתי מאנשים שהיו ילדים לניצולי שואה, מה שאנחנו מכנים, דור שני, שכאשר היו "ילדים רעים" שמעו מהוריהם את המשפט "אתה כמו היטלר". משפט כזה סוגר בפני הילד את הלגיטימציה להיות, לפעמים, ילד רע.
היות ובאופן טבעי ילד אינו יכול להיות כל הזמן ילד טוב, הוא צריך לוותר על כל החלק ה"רע" שבאישיותו, שזה אומר גם לוותר על עוצמה, על אסרטיביות, על ספונטניות, ועל יצירתיות וכך הולך ומתפתח "עצמי כוזב". המונח הזה בעצמו הוא מונח קצת בעייתי, כי מה שחשוב להבין שהילד אינו חווה את העצמי שלו ככוזב, עבורו זה העצמי האמיתי שלו שהוא במגע איתו.
מה שויניקוט רצה להדגיש במושג הזה – את העובדה שמשהו השתבש במהלך ההתפתחות של העצמי האמיתי. איך נדע להבחין אצל ילדים את העצמי האמיתי או הכוזב שלהם? ישנם מקרים קיצוניים שבהם קל להבחין.
ילד בעל עצמי אמיתי הוא ילד מלא חיים, אוהב לשחק, מלא התלהבות.
לפני כחודשיים קיבלתי אימייל עם קישור ל YOUTUBE שקיוויתי שאוכל להראות אותו כאן לפניכם, אבל לא מצאתי איך לעשות זאת. אבל אני יכולה לספר לכם מה ראיתי: ילד סיני בן 5 פורט על הפסנתר באופן פשוט לא יאומן. אבל זאת לא הנקודה החשובה בדוגמה הזאת: בסרטון הראשון רואים את הילד ע"י הפסנתר, ומולו, בצד יש דמות גברית שמתקשרת איתו – לא ברור אם זה אבא שלו או המורה שלו, אבל כן ברור שהילד הזה מאד אוהב את הדמות הזאת, וגם מאד אוהב את האינטראקציה והנגינה. הוא מסתכל אליו בפנים פתוחים, מחייכים, כולו קורן אושר, והמורה/אבא אומר לו מה לנגן, והוא נענה בהתלהבות. בסיום הקטע יש לו גימיק שלא ברור אם כך לימדו אותו או הוא המציא אותו בעצמו, הוא מוריד את הראש למטה, מתחת לפסנתר, ואז מרים את הראש והידיים למעלה בהתלהבות. גם אם יש כאן אלמנט ברור של רצון להשביע את רצונו של המורה, עדין לא ניכר שאהבת העצמי ואהבת האחר נמצאים אצלו בקונפליקט. יש כאן סיטואציה שגם הוא וגם המורה/אבא רווים נחת מהמצב. ואז יש סרטון נוסף שבו רואים את אותו הילד, כנראה זמן לא רב אחרי, לבוש בבגדי "פרק" מופיע לפני קהל. כל הבעת האושר והמשחקיות שהייתה על פניו בסרטון הקודם נעלמת. הוא מנגן את אותם הקטעים שניגן בסרטון הקודם, אבל כאן יש כבר ביטוי של העצמי הכוזב שלו, שכנראה ילך ויתפתח, אם הוא ייאלץ להמשיך בקריירת ילד הפלא שרואים בסרטון הזה.
את הקישור ל YOUTUBE שלחה לי חברה. כשדיברתי איתה על כך היא אמרה לי שחשבה שמדובר בילד אחר, כ"כ השתנתה הבעת הפנים שלו והחיוניות המתוקה שהייתה שפוכה עליהם בסרטון הראשון.
רוצה לתת לכם דוגמה, הרבה יותר מינורית, מהחיים שאני מכירה. יש לי שלושה בנים, הצעיר ביניהם הוא צ'לן שהתחיל לנגן מגיל מאד צעיר. מה שאפיין אותו מתחילת חייו – המשחקים שהכי עינינו אותו היו קשורים למוסיקה. כשהיינו באים לבקר בבית אחר הוא היה שואל: "יש לכם כלי מגינה?" הוא אהב את כל כלי הנגינה באשר הם. אבא שלו היה קונה לו כל שבוע אקורדיון צעצוע וכול השבוע הוא היה מסתובב עם האקורדיון ושר את כל השירים שלמד בגן, עד שהאקורדיון היה נקרע ואבא שלו קנה לו חדש.
לא אספר לכם כרגע איך הוא הגיע לצ'לו, אולי אח"כ זה יהיה רלבנטי, אבל בגיל שלוש הוא התחיל ללמוד לנגן צ'לו בשיטת סוזוקי אצל רינה רביד. לא היה קץ לאושרו של אבא שלו. ולמה? עכשיו אנחנו חוזרים רגע לדור שני לשואה. אבא שלו נולד מיד אחרי המלחמה, להורים שעברו את החוויות הקשות ביותר. הם עלו לארץ והיו עסוקים שנים בהישרדות. והנה הבן שלהם אומר שהוא רוצה לנגן בכינור. התשובה שקיבל מאבא שלו הייתה " אל תבלבל את המוח" – בצורה קצת פחות מעודנת. פתאום נולד לו בן שמתחיל לנגן על צ'לו ומעורר לתחייה את כל הכמיהות שהוא נאלץ לוותר עליהן כילד שחלם לנגן. לכבוד הבר-מצווה של הבן הזה עשיתי סרט על ילדותו. יש שם קטע, בסרט, שרואים את בני, עודד, לוקח את עשירית הצ'לו שעליו ניגן, ובמקום להתאמן בשיעורים שרינה נתנה לו, הוא הופך את הצ'לו לגיטרה ומתחיל לנגן עליה. אבא שלו נילחץ ואומר לו להפסיק לשחק,וה"קטן" הזה "לא שם עליו" וממשיך לנגן. ואבא שלו ממשיך ואומר לו "זה לא גיטרה, זה צ'לו" ועודד עונה לו בפרצוף מאושר שמזכיר את הילד הסיני שתיארתי לכם: "זה גיטרה כן" ולא מפסיק לשחק ולנגן בגיטרה.
איזה מזל!!!
אבל כמובן שזה לא היה כל-כך פשוט.
נעשה רגע מעבר לכמה עקרונות תיאורטיים שאני רוצה לחלק אתכם:
העקרונות האלה הם אוסף רעיונות של שלושה פסיכואנליטיקאים מהחשובים ביותר: דונלד ויניקוט, מרגרט מהלר והיינץ קוהוט:
- לכל ילד יש צורך בסיסי שיראו אותו ויכבדו אותו כפי שהוא באמת באותו הרגע, ושיראו בו את השחקן הראשי של הפעילות של עצמו. זהו צורך נרקיסיסטי, בריא ולגיטימי ביותר. המימוש של הצורך הזה חיוני להתפתחות של הערכה עצמית בריאה.
- כשמדובר ב"מי שהוא עכשיו ברגע נתון" הכוונה היא להרגשות, תחושות, והביטוי שלהן מרגע הלידה והלאה. "התחושות הפנימיות של התינוק יוצרות את הגרעין של העצמי. הן נשארות המרכז של תחושת העצמי וסביבן תתפתח תחושת הזהות העצמית.
- באווירה של כבוד וסובלנות לרגשותיו, הילד, בשלב הנפרדות, יוכל לוותר על הסימביוזה עם ההורה (בד"כ האם, אבל לא בהכרח) ולהתחיל לממש את שלב האינדיבידואציה והאוטונומיה.
- הורים שיכולים לספק תנאים כאלה לילד הם הורים שגדלו בעצמם בתנאים כאלה
- הורים שלא גדלו בתנאים כאלה יחפשו תחליפים, בבגרותם, לסיפוק הצרכים הנרקיסיסטיים שלהם שלא נענו, והאובייקטים הכי טבעיים לכך הם ילדיהם.
- תינוק שנולד, תלוי בהוריו באופן מוחלט, ויעשה כל שיוכל כדי להימנע מלאבד אותם. הוא יכוון את כל מה שעומד לרשותו להשגת המטרה, כמו צמח שגדל אל אור השמש, כדי לשרוד.
נתחיל מהמושגים שהזכרתי : סימביוזה, שלב הנפרדות. מושגים אלה הפכו לנכסי צאן ברזל של החשיבה הפסיכולוגית. הם לקוחים מהתיאוריה של הפסיכואנליטיקאית מרגרט מהלר שכתבה ספר: "הלידה הביולוגית והלידה הפסיכולוגית של התינוק האנושי." בספר זה היא מתארת את ההתפתחות האנושית שאני אכניס עכשיו לכמה עקרונות מצומצמים:
הלידה הביולוגית היא תהליך חד פעמי קצר, יחסית, שיש לו התחלה וסוף.
הלידה הפסיכולוגית היא תהליך שנימשך כל החיים וסופו עם סיום החיים.
היא מתחילה בשלב ינקותי שמהלר קוראת לו "סימביוזה" בין האם והתינוק. התינוק עדין לא מכיר לא בקיום שלו, ולא בקיומה של האם (שהיא המייצגת של האובייקטים האחרים בעולם)
מהשלב הסימביוטי התינוק מתחיל את שלב ה SEPARATION – INDIVIDUATION שמתפרש על פני כל החיים, אבל יש לו שיאים בשלבים מסוימים של החיים, למשל: גיל ההתבגרות.
זהו הגיל שבו הצורך למרוד במה שהייתי מחובר אליו כדי להגדיר את האינדיבידואציה והנפרדות שלי, או הפחד להתנתק מתחושת הזהות שלי שהכרתי לאורך שנות ילדותי, שניהם אחראים לסערות ולבלבול האופייניים לגיל ההתבגרות. זהו הגיל שבו לכל המתבגרים לא קל, אבל אנחנו מתעניינים היום במה עובר על נגנים מחוננים במהלך ההתפתחות שלהם, ואולי באופן ספציפי בגיל הזה.
כפי שאמרתי, בשלב הסימביוטי התינוק אינו מודע לא לעצמו ולא לאובייקט שהוא תלוי בו. הוא נמצא בתוך בועה של תחושות שבאות והולכות, ואם הוא נולד לתנאים טובים, הוא יכול סתם להתקיים כך, מה שויניקוט קורא לו GOING ON BEING והסביבה הטובה דיה
מחזיקה את הידיעה של היותו יצור ניפרד וייחודי בעולם, ואם הסביבה הזאת אכן טובה דיה היא עושה עבורו את אחד התפקידים הפסיכולוגיים החשובים ביותר בהתפתחות: MIRRORING.
כבני אדם, מיום שנולדנו, אין לנו אפשרות להגיע לתחושת זהות של עצמנו בלי לקבל קודם שיקופים או מראה מהסביבה האנושית שבתוכה אנו חיים.
הפסיכולוגים, נוהגים לומר שפני האם הם המראה הראשונה שמשקפת לתינוק את עצמו, לא במובן המדויק של תווי פניו, אבל כן במובן המדויק של נפשו. אם הוא רואה את אימו מחייכת באושר כשהיא רואה אותו, הוא חווה את עצמו כמישהו שיכול לשמח אותה, אבל לא פחות חשוב: פני האם נותנים תוקף לתחושות של התינוק של קיומו כיצור נפרד ממנה. אבל במקרה שהאם מסתכלת על התינוק, אבל לא רואה אותו , אלא משליכה עליו את הציפיות והתוכניות שלה עבורו כמי שאמור לרפא את החסכים שלה מילדות,, תינוק זה יישאר בלי מראה ויחפש אותה כל חייו.
עכשיו תארו לעצמכם מצב, שאינו כ"כ נדיר, שהאם נכנסת לדיכאון אחרי לידה, וכמובן נכשלת בתפקיד החשוב של המירורינג, כי פניה משקפים את הדיכאון הנוראי שמתחולל בנפשה. אבל נניח שיש לה קצת כוחות, לפעמים, להעמיד פנים ולחייך אל תינוקה. התינוק הזה ילמד, כמעט מגיל 0, לעשות כל שביכולתו כדי לראות את הבעת הפנים המחויכת של אימו. אבל היות והוא עדין תינוק כה קטן, ואינסוף פעמים הוא מרגיש כל מיני תחושות מציקות של כאב, רעב, קור, וכד' הוא יתחיל לפתח מאד מוקדם סלקציה של מה יבוא לידי ביטוי, וכך נקבל תמונה איך FALSE SELF מתחיל להתפתח בגיל מאד צעיר.
בואו נחשוב לרגע על הנגן המחונן שלנו. אין ספק שהוא התרגל, מגיל צעיר יותר או פחות, לקבל שיקופים, מראות, של הכישרון המוסיקלי שלו, ואלה הופכים להיות חלק בלתי ניפרד מתחושת הזהות העצמית שלו. עכשיו יש פה שאלה חשובה: עד כמה הסביבה עושה לו מירורינג גם של חלקים אחרים שלו, או עד כמה הזהות שלו בעיני הסביבה הולכת ומצטמצמת לתוך הזהות המוזיקלית. בין השאר זה בודאי תלוי בציפיות של הסביבה מהכישרון המוסיקלי הזה.
אז נישאר לרגע בתחום של הנרקיסיזם הבריא, זה שמתפתח בעקבות מירורינג מוצלח של האם ונראה מה יהיו האפיונים שלו:
דחפים אגרסיביים יכולים להתבטא בחופשיות, ואז גם להתמתן, כי הביטוי שלהם אינו מסכן את הביטחון וההערכה העצמית של ההורים.
משאלות לאוטונומיה אינן נתפסות ע"י ההורים כמתקפה.
מותר לילד לבטא את כל הקשת של הרגשות הלא יפים (קנאה, זעם, נקמנות) כי ההורים אינם זקוקים שהוא יהיה "מיוחד" וייצג את העמדות האתיות שלהם.
הילד אינו נדרש למצוא חן, וחופשי לבטא כל דבר בכל שלב התפתחותי שהוא נמצא בו.
כל התנאים שהוזכרו מאפשרים לילד לראות את אימו ואת עצמו גם כטובים וגם כרעים, ולא צריך לפצל ביניהם. לתהליך הזה אנחנו קוראים "קביעות אובייקט".
ומה קורה במקרה של הפרעות נרקיסיסטיות, כשלא מדובר בנרקיסיזם בריא?
האגדה על נרקיסוס מבטאת את ההפרעה הזאת
נרקיסוס רואה את עצמו משתקף במים ומתאהב בפנים היפות שרואה שם, שניתן להניח שאימו בודאי הייתה גאה בהם. גם הנימפה ECHO נענית לקריאתו כי היא מאוהבת ביופי שלו. ההשתקפות שלו במים "מרמה" אותו כי היא מראה לו רק חלק אחד של עצמו – זה היפה, ולא את שאר החלקים (הגב, הצל). נרקיסוס רוצה להישאר הנער היפה. הוא מכחיש את ה"עצמי האמיתי" שלו. הסוף של האגדה הוא במותו של נרקיסוס, או וורסיה אחרת – הפיכתו לפרח. המוות הוא תוצאה של השקעה מוחלטת רק ב"עצמי הכוזב". תשוקתו של נרקיסוס לעצמי הכוזב שלו מונעת ממנו את האפשרות לאהוב באמת את עצמו, או את הזולת.
ציטוט של מרגרט מהלר:"זהו הצורך הלא מודע הספציפי של האם שמפעיל מתוך אינסוף הפוטנציאליים של הילד, את אלה שיוצרים לכל אם את הילד שמשקף את הצרכים הייחודיים שלה". במלים אחרות, האם משדרת "מסגרת מראה" באינסוף דרכים מגוונות שאליה העצמי הצעיר והשביר של הילד מתאים את עצמו.
אזכיר שני מצבים נפשיים שקשורים בהפרעות הנרקיסיסטיות שאנחנו מדברים עליהם:
דיכאון / גרנדיוזיות (שיגעון גדלות)
שכל אחד מהם הוא ההיפוך ומנגנון ההגנה של השני.
בן-אדם עם מבנה אישיות גרנדיוזי, המבוסס על כישרונות מיוחדים או מראה חיצוני מיוחד, יכול לחיות ללא דיכאון כל עוד הוא מקבל את המראה החיצונית שמעריצה אותו, אבל תחושת ההערכה העצמית שלו מאד שבירה וכאילו תלויה באוויר. במקרה של מחלה, הזדקנות, או כל מצב אחר שמונע ממנו להמשיך לתפקד באופן שמזמין את ההערצה שהוא כה זקוק לה, הוא מועד ליפול לדיכאון עמוק.
שני המצבים הרגשיים נובעים מאותו מקור, אפשר לומר שהגרנדיוזי הוא הילד המוצלח של אימו, והמדוכא הוא הילד הנכשל שלה. שניהם לא זכו להיות נאהבים פשוט בזכות מי שהם.
להלן האפיונים המשותפים שלהם:
"עצמי כוזב" שהביא לאבדן ה"עצמי האמיתי".
שבירות של הערכה עצמית בגלל חוסר ביטחון ברגשותיו ומשאלותיו האמיתיים.
פרפקציוניזם, מה שאנחנו קוראים בשפה מקצועית "אני אידיאלי" מאד גבוה.
פחד עצום מאבדן אהבה, ולכן מוכנות להיות קונפורמי.
רגישות יתר.
מועדות להרגיש בושה ואשמה.
ההיפוך האמיתי של דיכאון אינו שמחה או העדר כאב, אלא חיוניות – החופש לחוש ולבטא רגשות ספונטניים, גם אם אינם יפים, שמחים או טובים, כמו למשל: קנאה, זעם, גועל, חמדנות, ייאוש ואבל.
כולנו מכירים את הסיפורים על שחקנים מאד מוכשרים שברגע שההצגה מסתיימת הם "שותים בצמא" את מחיאות הכפיים הסוערות. אבל לפעמים מספיק שיתעוררו למחרת בבוקר, ותחושת ריקנות עצומה תציף אותם, מלווה בדיכאון שדוחף לשתיית אלכוהול, סמים, וכל מה שנילווה לחיים של אנשים מסוג זה.
מחיאות הכפיים יכולות להיות תחליף רגעי בלבד לגעגוע ולחסך במירורינג, לתחושה של היות נראה ומובן בזכות מי שאתה באמת, ולא בזכות כישרונות או יכולות שלך.
איגור סטרוינסקי מבטא את החסך במירורינו שסבל ממנו כל חייו במשפט הבא:
"אימי אהבה את אחי שנפטר יותר ממה שאהבה אותי. לאחר מותו היא
לא העבירה את אהבתה ממנו אלי ואבי נשאר מרוחק כרגיל. התמודדתי עם זה ע"י כך שהחלטתי שיום אחד אני אראה להם. ואמנם היום הזה הגיע, אבל גם עבר ואני נשארתי העד היחיד שלו".
לפני שאעבור לדוגמאות מחייהם של מוסיקאים, אני רוצה להתעכב עוד קצת על הפאזה ההתפתחותית הלא פשוטה של גיל ההתבגרות.
בגיל הזה מופעל לחץ מסיבי על הצורך בספרציה (נפרדות) – אינדיבידואציה שמקבל יתר כוח מההפגזה ההורמונאלית על הגוף. לא תמיד יש התאמה בין הגוף הביולוגי והנפשי. כלומר, מתבגר יכול להרגיש עדין ילד, ופתאום הוא מוצא את עצמו בתוך גוף שהופך לגבר, או לאישה, ומאידך – ההתפתחות הביולוגית יכולה להתעכב וגם אז ליצור בלבול ומבוכה.
אליס מילר מביאה לדוגמה את הסופר הרמן הסה, כפי שהוא מעיד על עצמו:
"כמו רוב ההורים, ההורים שלי לא היו עזרה גדולה בהתמודדות עם בעיות ההתבגרות
ושיתפו פעולה בהכחשה של ההתבגרות הביולוגית שלי. מה שהם עשו היה השקעה אינסופית בלתמוך בניסיונות חסרי התקנה שלי להכחיש את המציאות ולהמשיך לחיות בעולם הילדות שנעשה פחות ופחות ממשי. אין לי מושג אם הורים יכולים לעזור, ואני גם לא מאשים את הורי. זה היה תפקידי למצוא את דרכי בכוחות עצמי, וכמו הרבה ילדים שגדלו בבתים "טובים" התמודדתי עם זה בצורה גרועה.
אליס מילר אספה חומרים מדברים כתובים שהשאירו הוריו של הרמן הסה, כתובים שלו והכתיבה הספרותית שלו וכותבת את המשפטים הבאים: "הסה, כמו הרבה ילדים מחוננים, היה קשה להוריו "לסבול", לא למרות העושר הפנימי שלו, אלא בגללו. לעתים קרובות, דווקא המחוננות של הילד (הרגשות האינטנסיביים שלו, עומק החוויות שהוא חווה, הסקרנות, האינטליגנציה, מהירות החשיבה והביקורתיות מביאים את ההורים לקונפליקטים שהם מנסים להימנע מהם, ע"י חוקים ומוסכמות שהילד עלול לשלם עליהם מחיר יקר. כל זה יכול להוביל לסיטואציה פרדוכסלית שבה הורים שמאד גאים בילד המוצלח שלהם, ואולי אפילו מעריצים אותו, נאלצים, ע"י האישיות שלהם, לדחות, אפילו להרוס מה שהכי טוב בילד שלהם, כי הוא הכי אמיתי – אמת שהם לא מסוגלים לעמוד מולה". בהיותו בן שלוש אימא שלו כותבת שיש לו מזג אלים שגורם להם הרבה סבל. בגיל שבע היא כותבת שהחינוך שלו גורם להם הרבה צרות וסבל. אחרי כמה חודשים שנשלח לבי"ס לבנים ובילה רק את סופי השבוע בבית היא כותבת "הוא נעשה יותר קל להסתדר אתו".
הרמן הסה, הסופר הדגול שזכה בפרס נובל, סבל מדיכאון כאדם בוגר.
אין ספק שההורים הם הסוכנים של החברה שבתוכה הם חיים ומגדלים את הילד, והנורמות, הערכים והגבולות שהחברה הזאת סובלת מועברים דרכם אל הילד.
אני חושבת שבנושא של נגנים מחוננים יש לנו סיפור קצת שונה. הרבה נגנים מוכשרים נולדים למשפחות בהן ההורים, אחד או שניהם, ואחים נוספים, מנגנים בכל מיני כלים.
אני מניחה שהדרמה תהיה שונה לגבי מי שנולד למשפחה של מוסיקאים לעומת מי שנולד
מחונן במוסיקה למשפחה שאינה מוסיקאית, בהכרח.
נראה לי שיש לנו כבר מספיק רקע שממנו אנחנו יכולים לעבור לדרמות של מוסיקאים.
אספתי כל מיני דוגמאות, חלקן מחומרים כתובים, חלקן מראיונות אישיים עם מוסיקאים צעירים.
את החומרים הכתובים לקחתי מספרו של נתן דונביץ "ארבעה מיתרים לתהילה" על גדולי הצ'לנים. אני מקווה שתסלחו לי על החולשה שלי לצ'לנים, שכנראה כבר אין צורך להסביר אותה.
אתחיל במי שנחשב לאחד מגדולי המוסיקאים, וגם מי שחי את החיים הארוכים ביותר:
פבלו קזלס – אמנות האהבה
וכך כותב נתן דונביץ:
"פבלו קזלס ידע לחבר את אמנותו לחיים עצמם ואת פעילותו הקונצרטית לפעילותו ההומניסטית. הוא היה אחד מאותם אמנים דגולים שרחשו אהבה גדולה לבני אדם והקדישו את חייהם לאמנות מתוך נאמנות חסרת פשרות לאמת האמנותית.
ציטוט של קזלס:
"ההתנסות האנושית הגדולה ביותר היא האהבה לכל האנושות, האהבה היוצאת אל העולם כולו… והיא חשובה יותר מאהבת גבר לאישה. ידיעה זו פירושה ידיעת משמעות החיים, כי אז אתה גם מבין את משמעות הסבל. הכול חשוב יותר ממוסיקה, כשזאת שאלה של כאב האדם. כל דבר שהוא אנושי חשוב יותר מאהבתנו ליפה, למוסיקה, לציורים. איך בכלל יכול להיות ספק בעניין הזה, אנושיות חשובה בהרבה. אתה יכול לעשות הרבה למען האנושות באמצעות המוסיקה, באמצעות כל דבר אצילי, אבל גדולה מכול היא האהבה, האהבה לכל החיים האלה."
ודברי הפרידה שלו מהקהל בסנטרל פארק בהיותו בן 97:
"אני כנראה המוסיקאי הזקן ביותר בעולם. אני אדם זקן, אבל מבחינות רבות אני איש צעיר, וזה מה שאני רוצה שתהיו: צעירים, צעירים כל חייכם, ושתאמרו לעולם דברים שהם אמת, טוב לב, אהבה – זה העולם האמיתי. בואו נעשה שיהיו לנו אהבה, אהבה ושלום".
כשקוראים את הדברים האלה, עם הידע המשותף שיש לנו על עצמי אמיתי וכוזב, ועל נרקיסיזם בריא, אנחנו יכולים להגיע למסקנה על בריאותו הנפשית ועל ילדותו הטובה של פבלו, וההנחה הזאת גם נתמכת ע"י הידיעה כמה אהב את אימו והיה קשור אליה.
אבל הביוגרפיה שלו מניחה לפתחנו סיפור חיים שהוא לא רק קיצוניות של שחור ולבן. למרות הדברים שאמר על המוסיקה "המוסיקה הייתה לי אוקיינוס ששחיתי בו כמו דג קטן. המוסיקה הייתה בתוכי ובכל מה שעטף אותי. היא הייתה האוויר שנשמתי למן היום שבו עמדתי על רגלי והתחלתי ללכת".
ולמרות זאת, קזלס העדיף תמיד לנגן מוסיקה קאמרית על פני סולנית, בין השאר כי לא הצליח לגבור על פחדיו מפני רסיטל יחיד. בשבתו לבד על הבמה היה נתקף בחרדות. בגיל שמונים התוודה:
"במשך כל הקריירה שלי, לפני שהיה עלי לנגן בפומבי, עצבנות ופחדי במה לא הניחו לי. אתה מתאר לעצמך שבכל אחד מאלפי הקונצרטים שניגנתי בהם הרגשתי כאילו היה זה הקונצרט הראשון לי? זו אינה בדיחה. החרדה הזאת היא דבר נורא. בכל פעם שאני עולה על הבמה תוקף אותי כאב נורא בחזי. תמיד אני שואל את עצמי מדוע זה צריך לקרות? אין לי תשובה, ועובדה שזה קורה. ממש מוזר… אני לא מסוגל להתגבר על הדבר הזה, אפילו לא בגילי."
אני זוכרת שראיתי פעם סרט על קזלס בצעירותו, הוא צריך לעלות על הבמה והוא מהסס, מלא חרדה. ואז רואים את אימא שלו מאחורי הבמה דוחפת אותו פיזית לעלות על הבמה.
הסיפור של קזלס מכניס לתמונה גורם חשוב נוסף שבחייהם של נגנים הוא לפעמים קריטי – מה קורה לגוף שהוא הכלי הראשוני והחשוב של כל נגן. אני רק מציינת את זה, לא אכנס לזה כי זה נושא להרצאה שלמה. אגיד רק שבעיסוק שלי כפסיכולוגית המומחיות העיקרית שלי היא בשילוב גוף-נפש, ואני חושבת שבהכשרה של נגנים החיבור הזה לא מספיק נלקח בחשבון.
קזלס ידוע בהתנגדותו למשטרים טוטליטריים, בייחוד למשטר הפשיסטי של פרנקו.
הוא אף פעם לא היסס להביע את דעתו ולהתנגד לדמויות סמכות. למרות אהבת האדם הגדולה שבו, כנראה שגם חי בשלום עם התוקפנות שבו. סיפור על הקשר שלו עם ריכרד שטראוס. ב- 1904 הוא ניגן את "דון קישוט" מאת שטראוס. קזלס הקדים לבוא לתרגול ולחימום. ממש לפני תחילת הקונצרט הגיע ריכרד שטראוס עם אשתו, כדי לבדוק כמה דברים בפרטיטורה. תוך כדי העשייה הזאת אשתו התלוננה שקר לה וביקשה ממנו לגשת למלון להביא לה את הפרווה שלה. שטראוס, כותב נתן דונביץ, שהיה ידוע ביחסו האדנותי לבריות, התקפל כמו חתלתול ויצא למלון, ממש לפני הקונצרט. ופבלו קזלס רתח ואמר "הייתי הורג אותה!".
ועוד משהו שקשור לגיל ההתבגרות שאני מדגישה אותו בהרצאה הזאת: בנעוריו הייתה לקזלס תקופה שבה נתקף במחשבות אובדניות. הוא מספר:
"בזמן שהייתי כבן 15 או 16, כמעט התאבדתי. חשתי שאני נתון במחלוקת עם עולם שלא היה בו צדק ולא נדיבות… ביאושי חיפשתי דלת החוצה, שברגע שאפתח אותה, אמצא שלווה לנפשי. אימי גילתה מידה נהדרת של טקט ואמפתיה, אך אבי לא היה מסוגל להבין אותי, ולא העלה על דעתו כמה קרוב הייתי למשבר קטלני". איזה מזל שהייתה לו משענת מאימו!
…וייבדל לחיים ארוכים הצ'לן
יו-יו מה
בפרק על יו-יו מה כתוב:
"זהו סיפורם של אב סיני מן העולם הישן ושל בנו הצרפתי-אמריקני, אשר הצליח לממש את חלומותיו האמביציוזיים ביותר של אביו". אני בוחרת להתחיל מן המשפט הזה כי לאור מה שקראתי על חייו של יו-יו מה עד היום מתעוררת בי סקרנות רבה לגבי מה ואיך באמת קרה שם.
התיאורים של אישיותו, והתנהגותו של יו-יו מה הם תיאורים של אדם מלא אנרגיה, חיוניות, אינו כבול במה שמקובל או מה מצפים ממנו, והוא מלא שימחת חיים והנאה מהחיים.
במילים אחרות, הוא נראה מאד מחובר ל"עצמי האמיתי" שלו.
יו-יו מה הרחיב את גבולות המוסיקה שלו הרבה מעבר לגבולות המוכרים של המוסיקה הקלסית, עשה שותפויות מוסיקליות עם אמנים מתחומים אחרים, ערך ניסויים בכלים אלקטרוניים, וחקר קשרים בין המסורת המערבית למוסיקה לבין מסורות בחלקי עולם אחרים.
יו-יו מה נולד בפריז, להורים ממוצא סיני שלא יכלו לחזור למולדתם. הוא נולד 4 שנים אחרי אחותו הבכורה שהתגלתה כעילוי במוסיקה כבר בגיל שנתיים וחצי וניגנה בכינור ובפסנתר. גם שני ההורים היו מוסיקאים. בגיל 4 גילה יו-יו את הקונטרבס, בקונסרבטוריון של פריז והתלהב ממנו, אבל בגלל גודלו הסכים להתפשר על צ'לו.
יו-יו מה מתואר בספרו של נתן דונביץ כאיש צעיר ודינמי שהוא תוצר של התקופה הפוסט-מודרניסטית. זה מעניין אם לוקחים בחשבון את הרקע הסופר שמרני שממנו הוא בא.
אביהם של יו-יו ושל אחותו יאו-צ'נג לא שלח את ילדיו לבי"ס. הוא לימד אותם בעצמו את כל המקצועות, פיקח עליהם כשהכינו שיעורים, ובחן אותם בצרפתית, בהיסטוריה, במתמטיקה ובתנך. הוא גם לימד אותם את השפה הסינית, וגם מוסיקה. רק ליו-יו הוא לקח מורה לצ'לו, כי הוא עצמו ניגן רק על פסנתר וכינור. האב פיתח שיטת תרגול במוסיקה, לפיה עושים בכל פעם קצת, אך בצורה מושלמת, לפני שמתקדמים הלאה באותה יצירה.
כשהיה יו-יו בן 9 עברה המשפחה לארה"ב ונשארה שם. יו-יו התקבל להיות תלמידו של לנרד רוז. נתן דונביץ כותב כך:
"אף כי היה ברי שיו-יו קורץ מחומר של וירטואוזים, עמד אביו על כך שבנו יישאר "נורמלי". במשפחת מה, משמעות המילה הייתה שבמקביל ללימודי המוסיקה ברמה הגבוהה ביותר יקבלו הילדים את החינוך הכללי במיטב בתי הספר הכלליים. אביו של יו-יו היה מתקשר לאמרגן שארגן את הקונצרטים שלו ודורש לבטל מועדי קונצרטים כדי לא לפגוע בלימודיו של בנו.
אחותו מספרת:
"בעוד אני קיבלתי ללא ערעור את משטרו של האב (ללמוד קשה, לחזור מיד הביתה אחרי הלימודים, לא לישון אצל חברים, אין דמי כיס), יו-יו התחיל להתקומם בגיל 8-9. הוא הועבר לבי"ס מיוחד לילדים עם נטיות אומנותיות, אבל אפילו שם הוא נהג להסתלק משיעורים, לרכב על אופניו בסנטרל פארק, או לרדת לטיימס סקוור לשוטט ברחוב או להיכנס לקולנוע.
בגיל 12 היה יו-יו תלמיד בג/וליארד, וגילה שהוא טוב למדי, בהשוואה לאחרים, אבל לא הכי טוב. אביו חינך את ילדיו לא לתת אמון במחמאות. "אם מישהו אומר לך שאתה טוב, הוא משקר, הוא רוצה ממך משהו". בגיל זה הוא עדין מתואר כילד מאד ביישן, מדבר בשקט.
בגיל 15 הוא התחזק, הביישנות התחילה לדעוך והוא נעשה מאד חברותי, וזה היה הדבר שהוא הכי העריך וחיפש – חברות. דונביץ כותב שהוא יצא מגדרו כדי להיות "אחד מהחברה". באותו קיץ לנרד רוז הציע שישתתף במחנה קיץ מוזיקלי, כי רצה שיעבדו אתו על יד ימין. עבור יו-יו הייתה זאת השתחררות ראשונה מכבלי המשמעת של אביו והוא "התפרע כמו משוגע". הוא לא הגיע לחזרות, שתה בירות, ופעם אפילו השאיר את הצ'לו שלו בגשם. בלילות נהג לצאת לתעלולים ולשחיות ליליות.
גם בחזרה ללימודים בג'וליארד הוא המשיך להתפרע, ואז היה ברור שהוא צריך לעזוב את בית הוריו. הוא עבר לקיימברידג' והתקבל ללימודים באוניברסיטת הארווארד
"הארווארד הקנתה לי פרספקטיבה שונה על החיים. תפסתי שלאנשים יש דברים חשובים אחרים, החשובים להם כמו שהמוסיקה חשובה לי. כשהיה בידי תואר בי.א. ידעתי שאיני חייב להיות תקוע עם הצ'לו, ובתוך כך העמיקה מחויבותי למוסיקה."
הוא בילה בקורס קיץ למוסיקה עם קזלס שהיה אז כבר בן 94 והמפגש אתו השאיר עליו רושם עמוק מאד.
יו-יו מה חושב את עצמו לבר-מזל עקב כך שהוריו לא גידלו אותו כילד פלא. "תמיד עשיתי הרבה מוסיקה קאמרית וכל מיני עניינים אחרים, אך מעולם לא דחפו אותי כילד פלא..
אם תדחף קדימה מוקדם מידי, תמצא את עצמך נעול בהרגלים, בעוד שאני יכולתי לנוע בשדה רחב יותר של אפשרויות".
הסיפור של יו-יו מה מעלה כמה נקודות למחשבה.
ראשית, מה היה שם, ביחסים עם אביו, שאי אפשר לומר שלא היה מעורב בקריירה של בנו, שאפשר ליו-יו לקחת את החופש להיות מתבגר קלסי, להתמרד, ובעצם לחיות את ה"עצמי האמיתי" שלו באופן ספונטני.
אני חושבת שהתשובה תמונה בכך שאביו של יו-יו לא היה זקוק באופן נואש שבנו יהיה מוסיקאי וירטואוז. האופן שבו חינך אותו נבע מהמחויבות העמוקה שלו למסורת הסינית הנוקשה שממנה בא, ולא יכול היה לחזור אליה. היה חשוב לו שבנו יהיה בן-אדם מחונך, יותר מאשר שיהיה ילד פלא מוסיקלי.
גם אחותו של יו-יו הייתה חופשיה לעשות בחירה בחייה, עזבה את המוסיקה והלכה ללמוד רפואה.
נתן דונביץ כותב עליו שאמנם בשנות העשרה שלו הוא התמרד, אבל לשנות העשרים הוא נכנס עם מושג ברור מה חשוב ומה חשוב יותר – עבורו.
זהו סיפור חשוב של הצלחה, לא רק במובן המוסיקלי, אלא במובן של בריאות הנפש .
להצליח להתמרד, כמעט להשתולל בגיל ההתבגרות, ובכל-זאת לא לאבד את הנגינה ולא לשלם על זה מחיר בתחרות הקשה שקיימת בעולם המוסיקה – כנראה שבשביל זה צריך להיות יו-יו מה, ולא כל אחד יכול.
אבל יש עוד נקודה שחשוב לי להבהיר אותה, לפני שאני עוברת לדוגמאות של האנשים שאני ראיינתי: בהתפתחות של נגן יש חשיבות גדולה לקשר שלו עם הוריו, כפי שתיארתי עד עכשיו, אבל חשיבות לא פחות גדולה לסוג הקשר שלו עם המורה שמגדל אותו להיות נגן. גם המורה, כמו ההורה, יכול להשתמש בכישרונו של התלמיד ולדחוף אותו להיות ה"קישוט" הנרקיסיסטי שלו, או שהוא יכול לראות בו מי שהוא. ה"תבלין" המשמעותי בתבשיל הזה הוא אהבה.
יו-יו מה התחיל ללמוד לנגן אצל לנרד רוז כשהיה בן 9.
לימים אמר יו-יו:
"הייתה לו סבלנות גדולה אלי. בעיני, הוא היושרה בהתגלמותה. הוא אדם כה ישר והגון. זה נדיר מאד. כל תהליך גדילתי היה בהדרכתו. הוא האחראי העיקרי למה שאני יכול לעשות בכלי".
וציטוט מדבריו של לנרד רוז על יו-יו:
אחרי שהוא מונה את כל סגולותיו המוסיקליות הוא מסיים במשפט:
"אני אוהב את הבחור. יש לו יכולת לרגש אותי מאד".
מיה בלזיצמן
רוח של חופש והנאה מנשבת מדבריה של מיה אותה אני מכירה מזמן שהייתה תלמידה בבי"ס לאמנויות "תלמה ילין".
ביקשתי לראיין אותה כי בשלב מסוים בקריירה שלה היא עזבה את המוסיקה הקלסית ועברה למוסיקה פופולארית. הסתקרנתי לדעת איך זה קרה. מיה מתחילה את הסיפור שלה במשפט "אף פעם לא חשבתי על עצמי שאני מחוננת". אולי בתחילת דרכה אפשר לכתוב עליה שהייתה ילדה מחונכת שההורים שלה זיהו אצלה כישרון מוזיקלי ודאגו לפתח אותו. גם לה, כמו ליו-יו מה, הייתה אחות בוגרת ממנה שניגנה בפסנתר. היא מעידה על עצמה שבחרה צ'לו ולא כינור כי צריך לשבת, ועם כינור מנגנים בהופעות בעמידה. זאת הייתה בחירה בגיל 7. את ההתפתחות המוסיקלית שלה היא עשתה במקביל בבי"ס לאומנויות ובקונסרבטוריון שטריקר. מיה מציינת מורה שהייתה לה בבי"ס לאומנויות – אילנה בר-שלום שהייתה אחת המורות החשובות ביותר בחייה כי היא פתחה בפניה את ההנאה של נגינה בהרכב, כבר בגיל 8.
ההורים של מיה היו מאד מעורבים בלימודי המוזיקה שלה. היא הייתה ילדה שלא אהבה לשבת שעות ולהתאמן, התעניינה בדברים אחרים, הייתה פעילה בצופים. במילים אחרות היא הייתה ילדה מאד "נורמאלית". לא פעם ההורים הזכירו לה להתאמן . היא אף פעם לא ישבה יותר משעתיים לנגן. אימא הייתה אומרת לה:
"מזל שיש לך כישרון".
מיה אומרת:
"היום אני מודה להם שעזרו לי להתמיד כי ראו שיש לי פוטנציאל, וגם ראו שאני נהנית לנגן."
מיה מעידה על עצמה שמאד סבלה מהתחרויות והאודישנים – "לא הייתי בנויה לזה".
המחוננות שלה התגלתה באודיציה שעשתה אצל המורה לצ'לו הלל צורי. למרות שאמר שאין לו מקום, היה מוכן לשמוע אותה, ולאחר מכן שינה את דעתו וקיבל אותה כתלמידה כשהייתה בת 10. היא מעידה על עצמה שאז לא הבינה את המשמעות של זה.
סיפור מכונן בחייה המוזיקליים של מיה קרה ב"תלמה ילין" בחופש שבין כתה יא' לכיתה יב':
שלושה צ'לנים מצטיינים (והיא ביניהם) ניגשו לאודיציה כדי לנגן סולו עם התזמורת בכיתה יב'. שלושתם קיבלו אותו הציון ובכל-זאת מנהלת מגמת המוזיקה הקלאסית בחרה את השניים האחרים. הסיפור הזה עורר סערה ב"תלמה ילין" סביב עקרונות חינוכיים, בייחוד כי מיה הייתה ראויה יותר מכולם לפרס על השקעתה בביה"ס בכל התחומים, והשאיר חותם לא פשוט בנפשה של מיה. היא אומרת לי "זה עיצב אותי במובן מסוים".
חשבתי שיש בסיפור הזה רגע כואב של פרידה מהילדות, מהתמימות של אמונה בעקרונות הצדק וגילוי של אינטרסים אחרים שפועלים בעולם המוזיקה. הנקודה הזאת תחזור בצורה יותר כואבת בסיפורו של הפסנתרן טל סמנון.
אבל אולי היה בסיפור הזה גם שיקוף של המציאות של מיה. מירי אמרה לה:
"החלטנו שאת לא מקבלת את הסולו כי את לא בשלה לזה".
אולי היו אלה מלים שמתארות את ההרגשה של הסביבה של מיה שרואה בה נערה ש"העצמי האמיתי" שבה מפעיל ומנהל אותה, והיא לא מתאימה לעולם התחרותי שמאפיין את המוסיקה הקלאסית.
ואמנם, זמן לא רב לאחר מכן, מיה התחילה לנגן בהרכב שעבד על חומרים לא קלאסיים. ביום שהם הופיעו באחד המועדונים הגיע לשם יוני בלוך שמע אותה והציע לה להשתתף בהפקה של אלבום לזמרת שהייתה אז חדשה ולא מוכרת – אפרת גוש. מאז הדברים פשוט התגלגלו. מיה צברה הרבה מאד ניסיון בליווי של זמרים והרגישה שהיא נמצאת במקום שנכון לה. היום היא מעידה על עצמה שהיא יכולה לשבת 10 שעות בחזרות וליהנות.
בסיום הסיפור שלה היא חוזרת למורה האהובה אילנה שפתחה לפניה את עולם הנגינה ביחד והיא מרגישה שזוהי התשוקה האמיתית שלה: לנגן עם עוד אנשים.
מיה ממשיכה להתפתח בתוך עולם המוסיקה הפופולארית, כיום היא משלבת נגינה ושירה ביחד, ומרגישה שכך הכי מבטאת את עצמה. מיה מופיעה עם בן-זוגה שהוא מתופף. ההרגשה היא שכמו עד עכשיו, החיים ימשיכו להתגלגל עבורה ודברים שצריכים לקרות אכן יקרו, והשמים הם הגבול.
רק לפני סיום רציתי לציין שלפני המעבר לעולם המוסיקה הפופולארית מיה הייתה תלמידה של צביקה פלסר, אמנם לא תקופה ארוכה, אבל היא ציינה בפני את העידוד שלו לכיוון שבחרה וגם אמרה שלפעמים הוא בא לשמוע אותה בהופעות.
טל סמנון
הביוגרפיה של טל מאפשרת לנו הצצה לחיים של פסנתרן מחונן ביותר שהמחוננות "תפסה" את התפתחות העצמי שלו עוד לפני שהוא הספיק לדעת מיהו ומה הוא רוצה מעצמו.
טל מתחיל את הסיפור שלו בגיל 4. סיפור על הקשר שלו ושל אביו. אבא שלו רצה תמיד לנגן על פסנתר. הוא גדל במשפחה ענייה, אביו נפטר בגיל צעיר ואבא של טל נאלץ לקחת על עצמו את עול פרנסת המשפחה. חלום הנגינה על פסנתר חיכה עד שטל היה בן 4. הוא זוכר את שניהם מסתובבים בדיזנגוף סנטר ועוברים על יד חנות "כלי זמר" שמפרסמת קורס לילדים בנגינה על אורגנית. אבא של טל רושם אותו לקורס, ואחרי שבוע טל מנגן על האורגנית יצירות שהוא שומע בטלביזיה. מהר מאד הסתבר שיש לו שמיעה אבסולוטית.
אחרי חצי שנה אבא שלו קנה לו פסנתר. הוא עבר כמה מורות לפסנתר שהקשר אתן לא היה מוצלח. למרות שגרו בתל-אביב המליצו לאבא על קונסרבטוריון גבעתיים ושם הוא התקבל ללמוד אצל חנה שלגי, המורה האגדית, שאצלה למד עד שעבר לאקדמיה למוסיקה.
טל מתאר אותה כדיקטטורית, אבל טוען שהיא התאימה לו, כי מגיל מאד צעיר התרגל שמחליטים בשבילו. כשהיה בן 7-8 אביו היה יושב על יד הפסנתר ומוודא שטל מנגן לפחות 3 שעות. טל התקדם במהירות מטאורית ובגיל 10 ניגן בקונצרט איטיוד מאד קשה של שופן.
כאן אני שומעת בפעם הראשונה איך המוזיקה פוגשת את הגרעין האמיתי של הקשר של טל עם המוזיקה כשהוא אומר לי:
"הרגשתי שאני לא יכול לנשום כשאני מנגן, שקורה משהו מאד גדול…"
אני שואלת את טל איפה אימא בסיפור. עד עכשיו הוא לא הזכיר אותה. טל אומר שאימא שלו רצתה שהוא יהיה שחקן טניס, כי כל המשפחה שלה הם שחקני טניס.
לטל יש עוד אח ואחות שלא עסקו במוזיקה.
כמו מיה, גם טל מספר לי בהתרגשות על המפגש עם הנגינה בהרכב, החל מגיל 12, בהדרכתו של אסף זוהר.
לא היה ספק לגבי המחוננות של טל. חנה, המורה שלו, דחפה אותו מאד חזק לכל קונצרט, לכל תחרות, ובמלים שלו "היא לא נתנה לי רגע מנוחה".
בגיל 14 היא הכריחה אותו ללמוד את הקונצ'רטו של צ'ייקובסקי כדי לגשת לתחרות האומן הצעיר. הוא מספר לי שזה היה בתקופת החופש הגדול. הוא ישב אצלה בבית כל יום וניגן בלי הפסקה מלבד הפסקה לארוחת צהריים שהיא הייתה מבשלת עבורו.
אני שואלת את טל:
"אתה אהבת אותה?"
והוא עונה לי:
"באופן לא-מודע נקשרתי לזה שיש מי שקובע לי מה לעשות. התחלתי למרוד בה בגיל 15-16 כשהייתה לי אהבה ראשונה. פתאום העזתי לענות לה בחוצפה".
אני מספרת לו על מעלליו של יו-יו מה בגיל ההתבגרות, והוא מגלה לי שאת סערות גיל ההתבגרות הוא עבר מגיל 13, אבל באופן מנותק לגמרי מהחיים של טל הפסנתרן – זה היה טל של הימים, והטל האחר, הסוער, היה טל של הלילות – אלה היו חיים סודיים שכמעט אף אחד לא ידע עליהם, אבל אין ספק שכבר אז הוא פיתח חלקי אישיות שיכלו לצמוח רק במחתרת.
כשטל מספר לי על גיל ההתבגרות הסוער שלו, ועל מחשבות התאבדות שהיו לו לפעמים, אני נזכרת בסיפור ההתבגרות של פבלו קזלס.
כל זה לא מפריע לטל להיות מס.1 בכל תחרות וכך הוא מתקבל ליחידת המוסיקאים המצטיינים בצבא ועובר ללמוד באקדמיה כתלמידו של אריה ורדי.
טל מספר לי על רגע מכונן מיד בתחילת הלימודים באקדמיה. הוא זוכה בתחרות ומקבל את תפקיד הסולן בקונצ'רטו הקיסר עם התזמורת הפילהרמונית. הלחצים היו מאד גדולים, כרטיסים עלו המון כסף. הקונצרט התקיים באולם סמולארש באוניברסיטת תל-אביב שידוע כאולם עם אקוסטיקה גרועה. כולם אמרו לו שהוא מנגן יותר מידי חזק, ורק חנה, שכנראה הרגישה עדין "בעלות עליו" אמרה לו שהוא צריך "לפוצץ". הוא החליט לשמוע בקולה ובסוף הסתבר שהיא צדקה, ועדין זה לא היה מספיק חזק. באמצע הנגינה זובין מהטה עשה לו סימן לנגן יותר חזק.
טל מתחיל לפרוש כנפיים ולנסוע בעולם לתחרויות בינלאומיות. הוא מספר לי על תחרות בפורטו שבפורטוגל – נסע לבד ומאד נהנה להיות לבד. גם בתחרות הזאת קרה משהו מכונן:
טל הגיע שלב אחד לפני הסוף ואז פתאום, באמצע הנגינה, היה לו
בלקאאוט. הוא בקושי הצליח לצאת ממנו ולכן לא עלה לגמר.
אני חושבת על החיים הקשים של נגן. פעם ראשונה טל מוצא את עצמו לבד, אף אחד אחר לא מנהל אותו. זוהי הזדמנות מצוינת עבורו, כמובן שגם מעוררת חרדה, כי זו פעם ראשונה, ואז החרדה הזאת, שהיא כ"כ טבעית במהלך ההתפתחות של ספרציה-אינדבידואציה מקלקלת לו בתוך הקריירה המוזיקלית שלו. טל התחיל לפתח חרדה מבלקאאוט, ואז זה , כמובן, היה קורה. זה נמשך שנתיים ואז הוא אומר:
"משהו התבגר בי והשתחררתי מזה".
טל למד אצל אריק ורדי 6 שנים במהלכן השתתף בהמון פרויקטים ותחרויות.
בגיל 22-3 פתאום השתנה משהו והוא הפסיק לזכות בתחרויות. אחד השופטים אמר לו:
"מה כבר יש לך לחפש פה?" וטל הבין שהוא אומר לו: "התור שלך כבר חלף".
טל הפסיק להשתתף בתחרויות, ומשהו התחיל להיות מאד חסר בחיים. טל התחיל להרגיש בתוכו חור שחור ונעשה מדוכא. הוא חשב שהוא הולך ומתרחק מהמוזיקה, ושום אלטרנטיבה אחרת עדין לא נבנתה בתוכו. בעזרת חברה טובה שעודדה אותו לנסוע לחו"ל הוא נרשם לשלושה מקומות ונסע לעשות אודישן.
טל מספר לי על החוויה הקשה שעברה עליו בעקבות האודישן באוניברסיטת ייל:
"זאת הייתה הפעם הכי טובה שניגנתי, ממש עם השראה, השופטים נהנו ובוריס ברמן, המורה שאליו רציתי להתקבל אמר לי: תמסור ד"ש חם לאריק. לא היה לי ספק שהתקבלתי."
אחרי חודש קיבל אימייל שבישר לו שהוא לא התקבל. הוא התקשר לבוריס ברמן שאמר לו: "אני בכלל לא זוכר את האודיציה שלך". היה ברור לטל שזאת אינה האמת, והוא טעה בכך שלא דאג לקחת אצלו כמה שיעורים פרטיים לפני האודיציה.
אני שומעת בכאב את ההתבגרות וההתפכחות מעולם הילדות של הילד המחונן לעולם קר, אכזרי, מניפולטיבי ומלא אינטריגות ואינטרסים.
עדין הכישרון האדיר לא הלך לאיבוד וטל מתקבל עם מלגה מלאה לבלומינגטון לתוכנית של תעודת אמן, תוכנית שמאד קשה להתקבל אליה. המורה שלו היא איבלין בלנקר. טל מספר לי שהחור השחור רק הלך וגדל ורוב הזמן הוא היה עצוב. המורה הציעה לו לקרוא את "הדרמה של הילד המחונן" אבל כמובן שזה לא עזר לו.
הוא רצה לחזור הביתה, וניסה לקצר את זמן השהייה שם. הוא דחס 11 קונצרטים לתוך תקופה קצרה של 3 חודשים, התאמן 10 שעות ביום ונתן 4 רסיטלים שונים.
כשסיים הרגיש שהוא לא יכול לגעת יותר בפסנתר. הוא עשה לעצמו הפסקה, עזב הכול ונסע לטייל בג'מייקה ובאלסקה. הוא קיווה שזה ימלא את החור השחור, ואכן בטיול הוא היה מאושר, אבל כשחזר לארץ החור השחור חזר יחד אתו.
בארץ הוא קיבל הרבה הצעות מכל המקומות שהכירו אותו, והוא אכן עסוק מאד בעולם המוזיקה. אבל פעם ראשונה בחייו הוא החליט על דעת עצמו ללמוד משהו אחר והוא לומד להיות קריין בטלביזיה ומאד נהנה וגם מצליח.
טל גם מתחיל ליזום דברים ולהכניס את היצירתיות שלו לעשייה המוזיקלית, דבר שאני חושבת שהוא נפלא עבורו.
בסיום השיחה איתו שאלתי אותו לאן נעלם אבא שלו, שהיה כ"כ דומיננטי בילדותו וכיוון אותו אל הפסנתר. טל מספר לי שבסביבות גיל 12 אבא שלו התחיל להתרחק, לא הגיע לקונצרטים ואיבד בו עניין. אני מניחה שזה קשור לדומיננטיות של חנה שלגי שתפסה את ההגה והחזיקה בידה את המפתח למנוע.
אני זוכרת מהקונצרטים של תלמה ילין את אימא שלו, והוא אכן מספר לי שהיא מלווה אותו כל השנים. כשטל מדבר על אימא שלו נכנסת האהבה לסיפור, אבל חשוב לזכור שהיא לא הייתה מעורבת בהתפתחות המוזיקלית שלו. עדין אני מאמינה שהקשר היציב והבטוח איתה נותן לו את הכוחות להתמודד ולהתפתח. זה נשמע שאהבה אמיתית טל חווה בעיקר בקשר עם אימא שלו.
לאורך כל הילדות, מגיל כל-כך צעיר, הכישרון שלו זכה להתפעלות, לעידוד עד כדי התעלמות מהעובדה שהוא עדין ילד, אבל לא שמעתי אהבה מהסביבה שגידלה אותו מוזיקלית. אף אחד לא ראה את טל הילד, שאינו טל המחונן, וגם הוא התרגל לא לראות את עצמו ללא המוזיקה.
לאחרונה הוא מספר לי שיש לו מחשבות אולי לחזור לבלומינגטון, אבל מחשבה אחרת עוצרת בעדו:
"האם אני רוצה לחזור לנגן כל-כך הרבה?"
אני מתרשמת שלטל יש כוחות נפשיים גדולים והוא ימצא את דרכו ויצליח לחבר בין הכישרון הגדול לבין מי שהוא באמת.
עדין אני חושבת שהוא דוגמה איך לחץ סביבתי גדול מידי על המחוננות יכול לפגוע בנפשו של ילד צעיר ומחונן.
ובגלל שברור לנו כמה קשה לגדל ילד מחונן החלטתי לבחור במרואיינת אחרונה מהצד של ההורים:
זוהרה כץ
זוהרה היא אימא לשלוש בנות מחוננות, הראשונה בתחום המחול ושתי האחרות בתחום המוזיקה. היא עצמה מורה לפסנתר.
הסיפור של זוהרה מתחיל בכך שהייתה תלמידתו של הפסנתרן מנדרו כץ ואחר-כך גם אשתו.
הם נישאו בשנת 76, בשנת 77 נולדה להם בת ובשנת 78 מנדרו כץ נפטר מדום לב באמצע קונצרט באיסטנבול.
כמובן שכל החברים סביבה היו מתחום המוזיקה ולחצו עליה לשלוח את הבת ללמוד לנגן בפסנתר. היא עצרה אותם, חיכתה עד גיל 6 ואז נסעה איתה לשיעורי פסנתר פעמיים בשבוע ועוד פעמיים נוספות לשיעורי ריקוד. בגיל 14 כשהלכה לתלמה ילין היא נאלצה לבחור בין מוזיקה למחול ובחרה במחול. זוהרה מספרת לי שהסביבה שלה חשבה שההחלטה של ביתה תהיה לה קשה, אבל היא אמרה:
"היא צריכה ללכת עם הלב שלה ולעשות מה שיעשה אותה מאושרת". איזה משפט נפלא שנותן מרחב גם לכישרון וגם לעצמי האמיתי של הבת.
אחרי כמה שנים זוהרה נישאה בשנית ונולדו לה שתי בנות: מורן ולינור. כיום הן נשים צעירות בנות 28 ו26, שתיהו מאד מוכשרות ומצליחות במוזיקה. מורן היא נגנית חליל וקלרינט. לינור היא נגנית צ'לו. מכיוון שצ'לו מככב מספיק בהרצאה שלי, אני בוחרת לספר את סיפורה של מורן, רק אגיד לכם שאת לינור אני מכירה באופן אישי והיא צ'לנית נפלאה ומרגשת.
סיפורה של מורן כץ
זוהרה מספרת לי שנולדה ברומניה, בת יחידה. אבא שלה היה נגן בתזמורת בקרן יער. הוא דאג לחינוך המוזיקלי שלה ולקח אותה לשעורי פסנתר. כשנולדו הנכדות המשיך באותו הקו.
יום אחד, כשהייתה מורן בת 5, סבא הביא לה חליל מפלסטיק שעניין אותה. עד אז זוהרה
מעידה שלא גילתה אצל מורן שום כישרון מוזיקלי: לא קואורדינציה, לא חוש קצב, והיא זייפה בשירה. בכל זאת זוהרה החליטה לנסות להתחיל עם החליל. היא הלכה לפי הקו שהנחה אותה מאז ומתמיד: המורים הכי טובים. ואז היא התקשרה לאפרים מרכוס.
אפרים יעץ לא להתחיל לנגן לפני גיל 9. זוהרה שמעה בעצתו, אך לא הייתה שלמה עם זה. אחרי יומיים טלפנה אליו וביקשה שרק יסכים לראות אותה. אפרים היה איתה בחדר במשך 20 דקות וכאשר יצא אמר:
"כישרון כזה אני מקבל בכל גיל".
מורן התחילה ללמוד אצל אפרים והתקדמה בצורה מדהימה. הסיפור של זוהרה מדגיש את האיכויות של אפרים מרכוס לא פחות מאשר את המחוננות של מורן. היא מרבה לתאר איך הוא העביר למורן את האהבה למוזיקה, את הידע וההבנה הרחבה, וזה ליווה אותה עד הלימודים בג'וליארד. זוהרה מדגישה שמורן התאהבה בכל מה שאפרים לימד אותה (ואני מזכירה לכולנו את החשיבות של התבלין הזה – אהבה).
זוהרה מספרת כדוגמה שבאחד משעורי התיאוריה בג'וליארד המורה אמר משהו שנראה למורן שלא מסתדר עם מה שלמדה מאפרים. היא הרימה את היד ואמרה שהיא לא בטוחה שזו התשובה הנכונה. בשיעור הבא המורה אמר שבדק את מה שמורן אמרה והיא צדקה.
מורן לא אהבה להתאמן. גם אפרים וגם אימא שלה לא לחצו עליה. זוהרה אומרת לי שהיא מאמינה שאילו היה לה מורה שהיה לוחץ עליה להתאמן היא לא הייתה היום מוזיקאית.
זוהרה החליטה להעשיר את הידע המוזיקלי של מורן גם בשיעורי פסנתר. המורה לחצה עליה להתאמן ואחרי 4-5 חודשים מורן עזבה אותה.
אח"כ היא העבירה אותה לאסתרית בלצן. פה יש סיפור שאסתרית עצמה סיפרה באחת ההרצאות שלה, אז הוא מותר לסיפור: מורן באה לשיעור ואסתרית שאלה אותה: את התאמנת? מורן ענתה: כן. אסתרית: את משקרת…
באותו הרגע מורן אמרה לאימא שלה שהיא לא רוצה ללמוד אצל המורה הזאת וכך נגמרו שיעורי הפסנתר, למרות שמורן מנגנת גם יצירות קשות על הפסנתר.
מורן המשיכה לנגן אצל אפרים והוא צרף אותה לקבוצה בהדרכתו של כלי נשיפה, למרות שהיא הייתה צעירה מכולם בכמה שנים.
היא גם שרה במקהלת לירון במשך 5 שנים.
כשהייתה מורן בת 9-10 אפרים המליץ להרחיב את הנגינה לכלי נוסף, וכאן הייתה זאת זוהרה שהחליטה על קלרינט כי יש בו אפשרות להרבה סגנונות.
זוהרה לקחה את מורן למורה לקלרינט שנחשב למורה נפלא, אבל עשה טעויות אנושיות. אחרי 2 שיעורים הוא אמר לה: את חייבת להתאמן כל יום חצי שעה. בתחילת השיעור הבא הוא שאל אותה כמה זמן התאמנה והיא ענתה לו: חצי שעה, ואז הוא ענה: איך את חושבת שתתקדמי? את חייבת להתאמן 3/4 שעה מינימום, וכך כל פעם הגדיל את הזמן.
מורן לא עמדה בזה, למרות שאימא שלה יעצה לה אפילו "לשקר" , ולבסוף נתנה לה גיבוי לעזוב אותו.
אחרי הפרשה הזאת זוהרה החליטה לרדת מהקו המנחה של המורה הכי טוב, והחליטה שהקריטריון החשוב ביותר: מורה שיגרום לה לאהוב את המוזיקה ולא לאבד את התשוקה שלה לנגן.
בגיל ההתבגרות מורן למדה ב"תלמה ילין" וגם הייתה תלמידתו של ריצ'רד לסר – נגן הקלרינט הראשי של התזמורת הפילהרמונית. בגיל 17 הוא אמר לזוהרה שאין לו מה לתת למורן יותר ושהיא צריכה לנסוע אתה לארה"ב.
בינתיים נכנס סיפור מעניין עם קונצרט הסיום בתלמה ילין – נקודת מפתח חשובה שכבר פגשנו אותה בסיפורים הקודמים.
זוהרה מספרת לי שהיה ברור גם לה וגם למנהלת המגמה שמורן צריכה לנגן סולו עם התזמורת. אבל המנהלת הסבירה לה שזה לא יקרה כי היא צריכה שני נגנים שיוכלו לגבות אחד את השני ואין לה עוד נגן ברמה של מורן.
כאן זוהרה עשתה התערבות רצינית והתחייבה בפניה שמורן תעמוד לבדה בכל הקונצרטים.
התפלאתי ושאלתי: מה הניע אותך לעשות את ההתערבות הזאת ולהחליט במקומה?
זוהרה: הרגשתי שמורן יכולה וזה מגיע לה, ושווה לי להלחם בשבילה. היא גם ציינה את האמביציה של מורן, ושהיא דומה לה בזה.
ואכן מורן ניגנה, גם בארץ וגם בחו"ל וזה הביא לה הזמנות לקונצרטים נוספים בחו"ל.
באותה תקופה לקחה זוהרה את מורן לאודישן בג'וליארד אצל המורה המפורסם צ'רלס ניידיק. מורן הצהירה שלא מספיק לה שהוא רוצה אותה, היא גם רוצה לדעת אם היא רוצה אותו. הוא הזמין אותה לבוא לשמוע אותו בקונצרט ואחרי זה גם הסכים לתת לה שיעור. אחרי השיעור הזה מורן אמרה: לא הבנתי אף מילה ממה שהוא אמר, אבל הוא גאון.
צ'רלס ניידיק קיבל את מורן לג'וליארד עם הצטיינות נשיאותית + מלגה מלאה.
היא למדה אצלו במשך 8 שנים ואחרי כל שיעור היא הייתה אומרת לאימה: אימא, הוא מדהים!!!
בכל-זאת היא הייתה בגיל גיוס ונאלצה להלחם עם הצבא על דחית גיוס, פעם אחרי פעם, למרות מכתבי ההמלצה שקיבלה מניידיק.
כיום היא מנגנת ומלמדת בשני הכלים.
חשוב לציין שלמורן יש אישיות שמתאימה למתח של החיים של מוזיקאי מחונן. היא לא נלחצת מתחרויות ואפילו נהנית מהן.
הסיפור שלה מצביע על שני דברים חשובים: מגיל צעיר מורן יודעת מה היא רוצה ואוהבת ומה לא, והסביבה מתאימה את עצמה אליה או שמורן עוזבת.
יש המון אהבה בסיפור ההתפתחות המוזיקלית של מורן, הרבה הקשבה של הסביבה אליה, והרבה אהבה מצידה: למוזיקה ולמורים החשובים שלימדו אותה שאליהם היא קשורה עד היום.
אנקדוטה לגבי אפרים מרכוס: הוא נפטר לפני כשנה. הוא ואשתו שכנים של אמא שלי בדיור מוגן "פרוטאה בכפר". היה ביניהם קשר מההתחלה בגלל העיסוק המשותף במוזיקה, וגם אני הייתי איתו בקשר. תמיד שמעתי ממנו סיפורים על התלמידה המיוחדת שלו מורן כץ, ופתאום אני מוצאת את עצמי מראיינת את אימא שלה.
אין ספק שזוהרה היא אימא מאד משקיענית. תארו לכם שבנוסף למורן היא גידלה עוד בת מחוננת במוזיקה וגם בה השקיעה המון, אם כי בצורה שונה, כי לינור הייתה אישיות אחרת, וזוהרה גם מעידה על עצמה שהתעייפה.
אבל היא אומרת לי את המוטו שלה כהורה לילד מחונן:
כשהבחנתי בכישרון לא יכולתי שלא לתמוך בו, אבל לא לחצתי
דילוג לתוכן