מקרה טיפולי להרצאה: הגוף בשעה הטיפולית
להיות אנליטיקאי ביואנרגטי זוהי משימה מאד לא פשוטה ולוקח הרבה שנים ללמוד אותה. הלימודים כוללים הרבה תיאוריה, אבל לא פחות – התנסויות גופניות-רגשיות. קשה לי לספור את השנים הארוכות שלמדתי את התחום הזה. היו הרבה שנים של לימודים לא פורמאליים שבהן התגבשה קבוצה שהייתה מעוניינת בנושא, עד שהתחלנו את ההכשרה הפורמאלית עם מורים מורשים מטעם הארגון הבינלאומי של אנליזה ביואנרגטית.
בסכומו של דבר קיבלתי הסמכה בסוף שנת 2001.
הדרך הייתה קשה בהרבה מובנים, אבל הדבר הכי חשוב שקיבלתי בהכשרה הזאת הייתה הבנה אמיתית, ולא רק תיאורטית-אינטלקטואלית, של הקשר גוף-נפש, גם שלי וגם של האנשים שבאים אלי לטיפול.
אני חושבת שהתרומה הכי חשובה שלי בערב הזה תהיה להציג בפניכם טיפול, של הרבה שנים, במטופלת שעשתה מסע התפתחותי של העצמי שלה, שכלל גם את הגוף, ובתוך המסע שלה עזרה לי במסע ההתפתחותי שלי כמטפלת ביואנרגטית.
מכיוון שהזמן מוגבל, אני רוצה לתת את מירב הזמן לתיאור הטיפול, ואסתפק ברקע קצר להסבר על התיאוריה והטכניקה של אנליזה ביואנרגטית.
נקודת המוצא של אנליזה ביואנרגטית היא שלא קיימת דואליות של גוף-נפש. המטפל מקשיב לבן-אדם שמדבר את הMIND שלו, ובו זמנית מסתכל על הגוף שלו, כדי לנסות לחוש ולהבין מיהו האדם שעומד מולו. המטפל לא מסתכל על הגוף, אלא על המכלול של האדם : מלים, אפקט, רמת אנרגיה, התנהגות, קשר-עין, גוף.
אנליזה ביואנרגטית התפתחה מתוך הפסיכואנליזה, ע"י וילהלם רייך שהיה בן זמנו של פרויד. ההבדל בין פרויד ורייך: פרויד דיבר על הייצוג המנטאלי של הדחף המיני, אצל רייך המיניות קיבלה מיקוד גופני.
רייך הכניס את העניין המיני לכאן ועכשיו של הטיפול. התפיסה שלו הייתה שבליבה של כל אנליזה מונחת הפרעה בתפקוד המיני. רייך הכניס את מושג ה-CHARACTER שמסביר את ההתנגדות לשינוי בטיפול. CHARACTER
הוא המבנה הגופני-נפשי שפיתחנו במהלך השנים הראשונות של ההתפתחות כדי לשרוד בסביבה שבה גדלנו.
הוא תמיד אגו סינטוני – אלה הם אופני הקיום והאינטראקציה הלא-מודעים של האדם. ה-CHARACTER חוצה בין ההוויה הביולוגית וההוויה החברתית או במלים אחרות, ה-CHARACTER הוא תוצאה של הקושי הקיומי האנושי לבטא את ההוויה הביולוגית (המינית) בתוך הסביבה החברתית-תרבותית שבה אנו גדלים. המבנה שמחזיק את החלוקה הזאת הוא
השריון הגופני המורכב מחסימות גופניות כרוניות בעלות איכות הישרדותית.
השריון שומר מפני כאב נפשי ולא נותן לגירויים, שעשויים לגרום לכאב, להיכנס למערכת הגופנית-נפשית. לעומת זאת השריון הגופני יכול לגרום להרבה כאב גופני.
ה-CHARACTER מסביר איך חווית הילדות, במסגרת המשפחה בה הילד או הילדה חיו, ממשיכה להתקיים ברמה הביולוגית ובשינויים הביולוגיים שקורים, כדי לאפשר את ההישרדות, ופועלת כ"סוכן מזיק" לטווח הרחוק, גם כשכבר לא זקוקים לה.
הטיפול הביואנרגטי מתמקד ב-CHARACTER שצריך להיות מובן במונחים מיניים.
ה-CHARACTER מזוהה לגמרי עם האגו, ועם איך שהאינדיבידואל רואה את עצמו. הוא מרגיש טבעי, מוכר, כאילו נתון מלידה.
השמירה על ה-CHARACTER צורכת הרבה מאד אנרגיה ויכולה להתיש את הבן-אדם. אם לא עובדים על זה, הוא מתקשח ככל שמזדקנים, וכך מפעיל יותר ויותר לחץ על האורגניזם, ברמה של הרקמות, ברמה הרגשית, ומשפיע על ה-WELL-BEING של האדם. התוצאה: קושי להתמודד עם מתחי החיים הרגילים, מחלות, משברים נפשיים.
במונחים ויניקוטייניים, ה-CHARACTER הוא העצמי המזויף, ונותן הסבר למה המושג "מזויף" הוא בעייתי, כי בד"כ אנשים חווים את העצמי המזויף שלהם כמאוד אמיתי.
במונחים של הטיפול, האנליזה היא הבנה של חוויות העבר, אבל העבודה הטיפולית היא מה קורה בגוף ברגע זה. רייך עשה מהלך רדיקלי של שינוי הטכניקה הפסיכואנליטית, והזיז את הכסא שלו שהיה מאחורי הפציינט למקום שממנו יוכל להסתכל על הפציינט, על הגוף, על הנשימה.
רייך גילה את הקשר ההפוך בין מיניות לבין חרדה, דרך עיקרון הPULSATION פעימה – התנועה של כל הדברים החיים בעולם, בטבע( גאות ושפל) בגוף (לב, תאים, נשימה, מערכת העיכול, אורגזמה) ובנפש ( כניסה ויציאה מהעולם הפנימי).
התנועה הפלסטורית היא תנועה של התרחבות והתכווצות. התנועה הפלסטורית נעה בין תנועה החוצה, אל העולם,תנועה של התרחבות, לבין תנועה פנימה, אל העצמי, אל הגוף, תנועה של כיווץ.
רייך תרם להבנה שמיניות וחרדה זורמות ברקמות ביולוגיות עמוקות של הגוף, אבל בכיוונים הפוכים. הרגשה מינית היא תנועה ריגושית שבאה מהליבה של האורגניזם אל הפריפריה, כלפי העולם. חרדה היא תנועה בכוון הפוך, מהפריפריה לעבר הליבה, הרחק מהעולם, אל תוך האורגניזם. התנועה החוצה היא תנועה מהנה, ומתווכת ע"י מערכת העצבים הפרהסימפטטית, ואילו חרדה, שהיא תנועה לא נעימה, מתווכת ע"י החלק הסימפטטי של מערכת העצבים המרכזית. וכך, התנועה פנימה והחוצה יוצרת יחידה אחת של פעימה, PULSATION, התרחבות – החוצה, וכווץ – פנימה.
האיזון בין התנועה פנימה והחוצה הוא חשוב. ההתרחבות החוצה היא לא רק חיובית, והכיווץ פנימה הוא לא רק שלילי, התנועה ביניהם היא החשובה.
רייך הגיע לארה"ב ב-1939. בין תלמידיו הראשונים היה אלכסנדר לואן, פסיכיאטר שגילה עניין בקורס הראשון שרייך נתן – קשר גוף-נפש ואח"כ היה גם מטופל שלו. כשהסתיים הטיפול, גילה שלא כל בעיותיו נפתרו וגופו עדין מלא מתח. הוא עשה שינוי דרסטי, שרייך לא יכול היה לעשות (קפיצה גדולה מידי מהמקום שממנו בא) – הקים אנשים מהספה והעמיד אותם על הרגליים, כדי לעבוד על ה-GROUNDING שלהם.
לואן עשה שינוי במטרה הטיפולית – מתפקוד מיני (שהייתה המטרה של רייך)לתפקוד האגו. תפקוד האגו מבוסס על ביטוי עצמי, וזהו הקריטריון לבריאות. הביטוי העצמי צריך להיות מובן ומוגשם בעולם האקטואלי של התפקוד הבוגר, ולא רק ביטוי ביולוגי בקליניקה. במובן זה לואן התרחק מהתפיסה הביולוגית של רייך והחזיר את האנליזה הביואנרגטית אל המקום שממנו היא נוצרה – הפסיכואנליזה.
אצל אדם בריא, האגו תומך בגוף. בעולם המערבי, בדרך-כלל קורה הכיוון ההפוך. אנשים מכריחים את הגוף שלהם להיענות לצרכים הנרקיסיסטיים שלהם, ופחות מידי לוקחים אותו בחשבון באופן שהם חיים.
לואן מדבר על PLEASURE , לא רק במובן המיני, אלא במובן של חיי יום-יום. המטרה של טיפול ביואנרגטי – לעזור למטופל לפתוח את הלב שלו לחיים ולאהבה ולחיות חיים מלאים ומהנים, ולא רק חיים המושתתים על הישגיות.
נשימה – יש קשר ישיר בין נשימה ואמוציה – ככל שהנשימה עמוקה יותר, כך האמוציה עמוקה יותר. בכי עמוק מחייה את הגוף.
תהליך ההדחקה של רגשות (SUPPRESSION) נשען על מכניזם ביולוגי של הקטנת הנשימה. כל מנגנוני ההגנה מתרחשים לא רק ברמה הנפשית, אלא גורמים לשינויים ביולוגיים בגוף.
פיל הלפר היה תלמידו של אלכסנדר לואן והוא היה המורה העיקרי של הקבוצה הראשונה שעברה הכשרה של אנליזה ביואנרגטית בישראל, שבה הייתי חברה. הלפר המשיך את התרומה של רייך ולואן ופיתח את התפיסה של הקשר בין המיניות לבין התפתחות העצמי. ניתן לומר שזוהי BIOENERGETIC SELF PSYCHOLOGY
נקודת המוצא של התפיסה הזאת היא שאנחנו יצורים מיניים מרגע הלידה, והתנועה שלנו כלפי העולם היא תנועה למימוש המיניות הזאת. זוהי תנועה אגרסיבית, במובן של היכולת לקחת, לרצות. לכן, התנועה האגרסיבית הראשונית של כל יצור אנושי היא שאיפת האוויר הראשונה ברגע הלידה, והבכי כסיגנל של "אני כאן". התנועה הזאת תשתנה בשלבים התפתחותיים שונים, והביטוי הבוגר שלה יהיה מימוש המיניות בתוך יחסים עם בן-זוג שיש בהם אינטימיות ואהבה, כלומר, יחסים שכל החלקים הגופניים משתתפים בהם באופן מלא: הראש, במובן המנטאלי, הלב, במובן הרגשי, והאגן, במובן המיני. אלה הם שלושת המיכלים הגופניים החשובים.
מיניות מחברת בין האספקטים האישיים ביותר לבין האספקטים החברתיים של האינדיבידואל האנושי. האספקט הגופני של המיניות והאספקט החברתי נפגשים באדם האינדיבידואלי, אבל קיים קושי לחבר ביניהם, ולעתים קרובות יותר נמצא פיצול בין העצמי המיני והעצמי החברתי.
כדי להסביר את זה באופן יותר עמוק צריך להיכנס למושג של קרקוע GROUNDING)).
קרקוע
בעמידה, עובר גל של EXCITATION בין 2 הקצוות של הגוף – הראש ועצם הזנב – האגן. במצב זה הגוף מארגן את עצמו להתמודדות עם הלחץ של כוח הכבידה. הגוף מתארגן להתמודדות הזאת באותו האופן שהCHARACTER מאורגן להתמודדות עם כל STRESS. לעמוד בפני מישהו (בטיפול) חושף מיד את עקרונות הCHARACTER. יש כאן תגובה לשני לחצים בו-זמנית: כוח הכבד, והמבט של האחר עלי.
כדי שהגל של הקרקוע יתקיים, האגן צריך להיות פתוח לתנועה ולהרגשה. התנאי לחופש כזה הוא קשר אנרגטי חי, חזק של הרגליים עם הרצפה. אם הרגליים לא מתפקדות, האגן מציע עצמו כתחליף, ואז יש הפחתה של הזרימה האנרגטית המינית. לכן, מיניות וקרקוע הם פונקציות הדדיות. לראש יש חשיבות עצומה לגל הזה, זהו מושב האינטלקט והשליטה.
שימוש יתר בראש (לא יכול להפסיק לחשוב) מהווה הגבלה לתנועתיות בקצה הזה של הגוף (קשיחות של הקרקפת) ובכך משפיע על המיניות ועל הקרקוע.
לפי הלפר, החיים הם תנועה, פניה אל העולם. ה-CHARACTER הוא האופן של עיכוב התנועה, ולכן הטיפול מוגדר כמציאה של התנועה של עצמך. המטפל לא מגדיר עבור המטופל מהי המטרה הטיפולית (כמו אצל רייך ולואן) אלא עוזר לו למצוא את התנועה שלו.
המטפל הביואנרגטי יכול לעבוד עם המטופלים שלו בכל מצבי ההתפתחות הגופניים: שכיבה, ישיבה, עמידה.
טניה
הפגישה הראשונה שלי עם טניה הייתה בספטמבר 1988. אני הייתי בדיוק אחרי חופשת לידה. אני חושבת שזה היה עיתוי גורלי מבחינת מה שהתפתח בינינו בטיפול, למרות שאז שתינו עדין לא ידענו שהסיכוי הראשון שלה ללידה הפסיכולוגית שלה (מאהלר) יקרה בתוך הטיפול. באותה תקופה הייתי כבר בסדנאות של עבודה ביואנרגטית, אבל עדין זמן רב לפני שהתחילה ההכשרה הפורמאלית שלנו.
טניה הייתה אז קרובה לגיל 40, צעירה ממני בשנה. דתייה. מתלבשת בהתאם (חצאית ארוכה, שיער קצר מבצבץ מתחת לכיסוי ראש). נשואה + ילדים בוגרים. נולדה באחת מארצות הפזורה ועלתה לארץ עם משפחתה כשהייתה בת 5. הכירה את בעלה בגיל צעיר. לא ממש ידעה על יחסים ואהבה. התחתנה בגיל 18. מתארת את בעלה כיותר רדוד ממנה ולא מעניין. לא מדבר הרבה, לא נמשכת אליו מינית.
הסיבה לפניה: משבר קשה מלווה בתחושות גופניות של תשישות ודפיקות לב לא סדירות.
חושבת שאולי זה בהשפעת תרופות שמקבלת – פורשת לפני היסטוריה של מחלות, תרופות (כולל קורטיזון), ניתוחים. סובלת מאסטמה. מקבלת הרבה אנטיביוטיקה ומרחיבי סינפונות..
סובלת מברונכיטיס מגיל 4. התקפי אסטמה התחילו אחרי הלידה השנייה כשהייתה בת 22. לידה 1 שנה קדם לכן.
הסיבה למשבר: קשר מחוץ לנישואים שהתחיל כקשרי עבודה והפך לקשר רגשי עמוק ב-4 השנים האחרונות. שניהם עוסקים בניהול והדרכה וכותבים יחד. היא מרגישה שבזכותו היא מתפתחת מבחינה אינטלקטואלית, מקצועית.
המאהב, נשוי אף הוא, הבטיח לה שלא יצא לנופש עם אשתו ולא קיים את ההבטחה. במלים של טניה: "הוא לא פרע את השטר של ההבטחה לתמוך בי כשאהיה במצוקה נפשית".
בפגישות הבאות היא מדברת אתי על הקושי להסתדר מבחינה מוסרית עם החטא שחוטאת. מספרת לי שמאד אוהבת את הדת ומרגישה שהדת מחזיקה אותה ושמה לה גבולות.
תקופה מאד ארוכה טניה מתמודדת עם הרבה קושי לגבי הקונפליקט הרגשי. מבקשת ממני לעזור לה להיפרד מהמאהב.. יחד עם זה מציינת שהקשר איתו מהווה את עיקר המשמעות בחייה. שוב ושוב מגלה שיש לו חלקי חיים של עצמו שלא משתף אותה בהם.
הקושי הזה מלווה בהרבה תופעות גופניות ותלונות מהסוג של: "אין לי כוח לחיות, אין לי כוח לתפקד בעבודה". מרבה להרגיש דפיקות לב חזקות בזמן המפגשים.
אני מנסה לתרגם את התחושות הגופניות ואומרת לה: "הגוף שלך מדבר".
טניה מתנגדת לראות את החיבור בין הגוף והנפש.
טניה נולדה אחרי אחותה שמבוגרת ממנה ב-4 שנים. בגיל 4 אחותה חלתה במחלת לב קשה בעקבות דלקת פרקים. בנוסף לכך סמוך ללידתה של טניה קרה אסון במשפחה של אימה. הכריחו את אחותה הצעירה להינשא לגבר מבוגר והיא , בייאושה, קפצה מהגג ונהרגה.
אימה הייתה עסוקה מאד עם האחות החולה וגם הייתה מדוכאת בעצמה. הרגישה שלא יכולה להתמודד עם הכול ושלחה את טניה בגיל מאד צעיר לגור בבית אחותה שהיו לה ילדים מבוגרים מטניה. חוץ מזה, בבית ההורים, התקבע הדפוס העמוק שטניה חייבת להתגייס לעזור לאימה עם אחותה, ולצורך כך צריכה לוותר על עצמה ועל רצונותיה.
דוגמה להתייחסות שלי לתלונות הגופניות: דפיקות הלב: אולי זו הדרך שלך לבקש שיתייחסו גם לצרכים שלך.
המאהב לוחץ עליה לקיים אתו יחסי מין. היא לא מסכימה והוא אומר לה שזאת הדרך שלה להיות בשליטה. היא מבקשת שנבדוק את זה בטיפול כי זה גם מה שעושה לבעלה.
אימה החדירה בה אנטי חזק למין. זוכרת שבליל החתונה החליטה לא לשכב עם בעלה וחשבה שזה ימצא חן בעיני אימה. אנחנו מדברות על איך למדה להפריד בין מין לאהבה.
בעקבות השיחות שלנו היא החליטה לשכב עם המאהב. אחרי זה הרגישה שהיא טניה אחרת, שלא מכירה את עצמה. אבל מהר מאד השתלטו עליה רגשי האשמה ותחושת מיאוס מעצמה. הייתה מוצפת ברגשות סותרים, פחד לאבד שליטה, להשתגע, להיות בדיכאון.
טניה פוחדת שתהיה כמו אחותה הצעירה של אימה שלא אהבה את בעלה וקפצה למותה. היא חושבת על גירושים. עוד יותר לא יכולה לסבול את הבעל ולא נמשכת אליו.
אבל בעלה הוא דמות יציבה, לא נוטשת, לעומת המאהב המתעתע.
אני מעודדת אותה לפתח את החלקים היצירתיים שלה שחשבה שהם רק בזכותו של המאהב.
אנחנו מתקרבות לחופשת הקיץ הראשונה שלי ואני מתחילה להכין אותה לפרידה.
היא מבטאת קשר עמוק אלי ומוסיפה שחשבה שיכולה ליצור קשר כזה רק עם גברים..
באחת הפגישות לפני החופשה היא מגיעה עם התקף אסטמה קשה. קישרתי לפרידה המתקרבת. היא התרגשה עד דמעות וגם אמרה לי "את כ"כ פסיכולוגית".
אני מציינת שהיום העיזה להגיד לי, אמנם בעקיפין,ובאמצעות הגוף, שלא רוצה שאצא לחופש. אומרת שבעלה חוגג כשהיא חולה כי אז תלויה בו. לעומתו המאהב לא נענה לניסיון שלה לשים עליו את החלקים התלותיים שלה, והיא רואה בזה משהו בריא.
נפרדנו לחופשה ארוכה.
בתקופה הזאת עברה ניתוח אפנדיציט.
חזרנו לטיפול. ככל שטניה נכנסת יותר לעולם הפנימי היא פוחדת משיגעון, אבל גם מגלה חלקים נוספים שלה: תוקפנות, דחף גדול ליצירה. טניה אמביבלנטית ורוצה להפסיק את הטיפול.
כל הזמן חוזרת על הרצון להיפרד מהמאהב ועל הגעגוע אליו. באחת המריבות עם המאהב אמרה לו שלא רוצה לראות אותו יותר. לאחר מכן סבלה מכאבי בטן, כאבי ראש והתקפת אסטמה. טניה מתחילה להבין את הקשר של זה לניסיון הפרידה מהמאהב., ואת האפשרות לעבוד בטיפול על הנטייה הפסיכוסומאטית שלה.
אין לה שום רצון ליחסי מין עם הבעל. לעתים המצוקה שלה כל-כך גדולה שמדמיינת להשאיר את הילדים ולעזוב.
היא גם מבינה שיש לה בעיה במיניות עם שני הגברים שלה. עם הבעל – כי זה לא מושך אותה. עם המאהב – כי זה חטא.
אני מזמינה אותה להביא יותר את המיניות לטיפול.
אנחנו מדברות על הקשר בין הקושי שלה ליהנות לבין רגשי האשמה שפיתחה בילדותה שאסור לה ליהנות מהחיים כי אחותה חולה.
פתאום יש הבלחה של משהו חדש. טניה מספרת לי שבזמן שהתרחצה חשבה שהיא מרגישה טוב עם עצמה ועם מה שהיא עושה בחיים.
האמביבלנציה לגבי הטיפול לא נפתרת. מצד אחד מרגישה עייפות מהטיפול ואומרת לי "אין לי כוח להיות כל הזמן בקשר עם עצמי".
ומצד שני מרגישה שגדלה ומתפתחת בעבודה, אבל פוחדת לגדול. הדחף ליצירתיות מאד מתגבר.
עוברת עוד שנה. שוב פרידה לחופשת קיץ שלי. טניה הייתה חולה הרבה וקיבלה הרבה אנטיביוטיקה. היא מסכימה אתי שכל כאב נפשי היא חווה באופן גופני. היא לא מבינה איך אנשים לא מתעלפים בלוויה.
טניה עושה חייל בעבודה וגם בלימודים אקדמיים. אחד המורים שלימד אותה לתואר הראשון מעודד אותה לעשות תואר שני. כל הנושא הזה פותח SPLIT נוסף בדמוי העצמי שלה. כילדה הייתה טעונת טיפוח ותלמידה גרועה ופתאום כאישה בוגרת היא מתחילה להיות מצטיינת.
היא מעמיסה על עצמה חובות בעבודה ואני משקפת איך לא לוקחת בחשבון את הגוף שלה. באוקטובר 90 היה לה התקף אסטמה קשה. בכ"ז הלכה לישיבה בעבודה. כשחזרה הביתה צלצלה לרופא שלה והוא לקח אותה מהר למיון. אח"כ אמר: "רבע שעה יותר מאוחר כבר לא היה במי לטפל". רק אח"כ בטיפול הבנו ביחד שההתקף הזה פרץ בעקבות זה שנשארה לבד בבית כי הבעל הלך למילואים.בהתחלה הרגישה רווחה אבל אז פרץ ההתקף הקשה. אני מתרגמת את זה לחוויה של תינוקת קטנה שבלי האדם שמטפל בה (בעלה) אין לה אוויר. הכנסתי גם את החוויה האחרת של חנק בעקבות קשר סוגר מידי – גם עם בעלה וגם עם אימא שלה. (התארחה אצלה בפסח 4 ימים והרגישה שנחנקת).
טניה מפתחת פחד להתרחק מהבית. הסימפטומים הגופניים מתחזקים ואני מציעה לה לעשות איזו שהיא עבודה עם הגוף. היא בוחרת בשיטת אלכסנדר. מתעוררים רגשות לגבי מגע, להיות מוחזקת, וזה גם מעורר חרדה גדולה.
יש שינוי בקשר של טניה איתי. האמביבלנציה יורדת והקשר איתי הופך להיות יותר ויותר משמעותי.
טניה חושבת ברצינות על לצאת לשנת שבתון, אבל אז מציעים לה תפקיד ניהולי בדרגה יותר גבוהה. היא מאד נבהלת ונעשית חולה. מחליטה לא להיענות להצעה.
בדיקה שגרתית של תפקודי ריאה. הרופא אמר לה: "אני לא יודע מה את עושה אבל תמשיכי לעשות את זה".
בקיץ 1991 היא שוב חושבת ברצינות על סיום טיפול, למרות שהיא מודעת לשני נושאים שרוצה לעבוד עליהם: הפחד להתרחק מהבית והקושי עם המיניות.
העניין המשמעותי עבורי הוא להקשיב לתנועה שלה לרצות לסיים כרגע, למרות הידיעה שיש עוד על מה לעבוד.
אני מבינה את הקושי הטכני שלה להגיע לטיפול, חושבת שעשתה דרך משמעותית בטיפול, ומתחילה לעבוד איתה על פרידה.
אחד הדברים המשמעותיים: היצירתיות והצורך לכתוב הולכים וגוברים ואתם הפחד מהשיגעון. אני עושה הקבלה בין הפחד לצאת מהבית בגלל האסטמה לבין הפחד לצאת מהדעת ואני אומרת לה: הראש הרציונאלי שלך היה תמיד הבית שלך ואת פוחדת שלא תדעי איך לחזור אליו. אני חושבת על ויניקוט ועל הספר שלו HOME IS WHERE WE COME FROM
וגם על מה שהוא אומר שקורה לתינוק שלא חווה HOLDING לעצמי המתפתח שלו, ואיך הראש שלו הופך להיות עבורו האובייקט שמחזיק אותו. אני גם חושבת על מה קורה למי שהגוף שלו אינו בית עבורו, אבל עדין לא יודעת איך לעזור לטניה "להתיישב בתוך הגוף שלה" במונחים של ויניקוט.
בתקופת הפרידה מהטיפול החרדה להתרחק מהבית מאד מתעצמת. היא מדברת איתי הרבה על הטראומה של ילדה מאד קטנה שנסעה לבד באוטובוסים לבית הדודה שאצלה גרה. אנחנו מדברות על הקושי לחבר בין שני הבתים. אימא שלה הייתה אומרת לה: "כאן זה לא הבית של דודה ציפורה".
נפרדנו, ואחרי תקופה קצרה חזרה לטיפול (מרץ, 92). הסיבה: אימא שלה חלתה וצריכה לטפל בה וגם אחותה נפלה עליה יותר לנטל.
בספטמבר 92 היא אומרת לי: "אין לי מספיק רצפה מתחת לרגליים". אני יכולה לשמוע במשפט הזה משאלה לעבודה עם הגוף, בייחוד על רקע זה שאני בהכשרה הביואנרגטית עובדת כל הזמן על הקרקוע שלי. עדין אני לא יודעת איך לעשות את הגשר ולהתחיל לשלב את הגוף בתוך הטיפול.
אני מבינה שעבור טניה, הקרקוע החלש שלה מעודד כל הזמן את פוטנציאל הרגרסיה שלה.
טניה מעיזה לבטא רצון ליהנות מיחסי מין או בעצם – לחיות. היא מרגישה שאם היא תחיה זה יהרוג את אימא שלה ואת אחותה, וזה מחריד אותה כי זקוקה להן.
אנחנו נכנסות לתקופה של "השתוללות" של רגש קנאה במאהב ובמשפחתו והכעס הולך ומתעצם. קושי גדול להכיל את כאב הקנאה.
בינואר 93 היא נכנסה לחדר עם גוש גדול בבית החזה של בכי וכעס שלא יצא. היא ראתה את הכדור הכחול שעמד בקצה החדר, חייכה ואמרה: "יש לי פנטזיה להוציא עליו כעס".
אני שומעת את הבקשה שמעודדת אותי להתחיל להעיז ולשלב את הגוף בטיפול. אני עושה איתה חוזה טיפולי לגבי עבודה עם הגוף. החוזה הזה כולל שינוי בבגדים שאיתם נמצאת בטיפול.
בסוף פברואר 93 התחלנו עבודה עם הגוף. בפעם הראשונה שראיתי אותה עם בגדי התעמלות, בלי החצאיות הגדולות והארוכות, נדהמתי עד כמה טניה היא אישה קטנה. הראש ה"גדול" והחכם שלה היה מטעה.. היא גם הורידה, בפעם הראשונה, את כיסוי הראש.
אני רוצה לציין את הרגע הלא פשוט של יציאה מהמקום המוגן והבטוח – הכיסא של המטפל, ולעמוד עם המטופלת גוף מול גוף. הרגשתי מבוכה שלא נשארתי בה לאורך זמן. טניה מאד עזרה לי בנחישות שלה להתחבר אל הגוף שלה.
התחלתי מטעימות של הקשבה לנשימה, קרקוע (תשומת לב לכפות הרגליים, האם עומדת באופן שווה על שתי כפות הרגליים)…
בסיום השעה הראשונה אמרה לי: "לפני שנה אני בטוחה שזה היה נראה לי הרבה יותר מוזר. עכשיו אני יכולה לאכול את זה".
חלק גדול מהעבודה שלנו היה על הורדה של האנרגיה מהראש אל הגוף. טניה תמיד אמרה, בחיוך (יש לה חוש הומור נהדר) "בסוף אני אשאר בלי ראש".
בשעה הבאה הגיעה עם כעס גדול על משהו שקרה בעבודה. הצעתי לה דרכים לבטא את זה באופן גופני. בשעה הבאה חזרה עם התקף של אסטמה ובכל-זאת רצתה להמשיך לבטא כעס. הפעם כיוונה את הכעס כלפי אימא שלה וצעקה: "למה נולדתי למשפחה שאי אפשר היה לבטא בה כעס." רצתה לבכות ולא הצליחה. (אני מזכירה לכם את החשיבות של הבכי בפריקה של העומס האנרגטי החסום בבית החזה וכמה זה חיוני לנשימה שלה).
העבודה בעמידה מאד קשה לטניה והיא מבטאת הרבה אי-שקט גופני. הגוף שלה נראה לי כמו גוף מעץ, בלי שום גמישות ושום קואורדינציה. כל תנועה כואבת ומכאיבה. ובכל זאת היא מבקשת להמשיך עם הגוף. אנחנו עושות עבודה עם הרמת ידיים, הכול כואב: הידיים, הכתפיים, הגב. אני שואלת אם יכולה לתת קול לכאב. היא נזכרת שבלידות לא הוציאה שום קול כי זה נשמע לה ברברי. אני מאפשרת לה גם הרבה לשכב, כדי לא להכניס את הגוף שלה למתח גדול מידי. אני מלמדת אותה קצת לבעוט עם הרגליים, אבל חלק גדול מהשעות שבהן היא שוכבת עוברות עלינו בדיבור. ריאליזציה הולכת וגוברת לגבי התחלת החיים הקשה שלה. "לא יכולתי להרגיש כלום בגלל אחותי, לא יכולתי להיות אני". ואז ממשיכה: "אבל גם עם .. (המאהב) לא יכולתי להיות אני אלא מה שהוא רצה שאהיה. "ברגע זה אני מרגישה אני"
אני שואלת איך מרגישה בגוף להיות "אני" ואומרת לי: אני לא יודעת בגוף, רק בראש.. בכל זאת היא מרגישה את הכרית שמצמידה לה לבית החזה.
יש שעות שהיא רק שוכבת בשקט, נושמת. לפעמים 2 דמעות יוצאות מזווית כל עין ומתגלגלות כלפי מטה.
.העבודה עם הגוף מעוררת הרבה חלומות ואנחנו מדברות על החלומות.
העמקת הנשימה גורמת לה הרבה פעמים לסחרחורת, לכאב ראש. אני כל הזמן מדגישה את ההורדה של האנרגיה מהראש אל הרגליים, אל האדמה. במקביל אנחנו עובדות על פתיחת בית החזה הסגור, שבקושי נכנס לשם אוויר. הרבה פעמים, בעמידה, היא מרגישה שהראש שלה מרחף, לא מחובר לגוף. יותר ויותר העבודה הגופנית מחברת לעצב והיא מרגישה פוטנציאל של התפרקות . "אני לא יודעת איך לא לתת לעצב הזה לפרק אותי".
בעבודה עם הגוף לפעמים טניה נהנית ופתאום צוחקת. אבל יותר פעמים יש לה תחושות קשות של בחילה. אני יודעת שזו תופעה מוכרת בעבודה עם הגוף, כאשר עובדים על אזור הדיאפרגמה – המקום שבו נעשית הפרדה חזקה בין גוף עליון ותחתון. העבודה הגופנית מחלישה את ההחזקה השרירית הכרונית וזה מעצבב את הקיבה ויוצר בחילה.
בסוף אחת הפגישות אמרה לי: "כ"כ קשה לי החיבור עם הגוף. בכל-זאת קשה לי לחשוב שהייתי כ"כ מנותקת מהגוף ואילו סיימתי את הטיפול לא הייתי מודעת לזה".
שוב יציאה שלי לחופש בקיץ. אני מציעה לטניה להיות בקשר עם ירדי. כשחזרתי היא מספרת לי: "משהו בעוצמה של ירדי הפחיד אותי, אבל משהו בחיות של ירדי גם מצא חן בעיני"
אומרת לי שמאד התגעגעה אלי, שאנחנו עושות משהו מאד שונה. ירדי ביקשה ממנה לספר בפרטי פרטים על יחסי המין שלה עם הבעל. אני מבינה שיש לי הזדמנות לעשות משהו מתקן לחוויית החיצוי בין שני הבתים בילדותה ושתי האמהות כי אימא שלה הייתה מקנאה אילו ביטאה געגוע או אהבה לדודה ציפורה. אני נכנסת איתה לנושא ואחרי כמה דקות היא אומרת לי: " אני מרגישה שאני מתגעגעת אליה"..
בעבודה על GROUNDING הכול כואב לה, כל תזוזה של איזה שהוא איבר. אני מעודדת אותה לבטא את הכאב עם קול. אני מרגישה אצלה רצון לצעוק ומעודדת אותה. היא רוצה ופוחדת מאד ומבקשת ממני לתת לה יד ואז ממש צועקת. מבקשת שוב… ואז אומרת: "הצעקה הזאת בת 44 שנים".
פגישה להדגמה של עבודה עם הגוף: 17.11.93
טניה הגיעה באיחור שלא באשמתה. היא מאד חיכתה לפגישה ולא השיגה טרמפ. היא מרגישה המון כעס ואומרת "זה לא פייר". עומדת ואומרת שמרגישה פעם ראשונה מקורקעת לאדמה – אף פעם לא הרגישה בעבר. אני שואלת איפה היא מרגישה את הכעס? טניה: בבית החזה, בידיים, בכתפיים. אני: את רוצה לבטא אותו? טניה: כן.
אני: איך? טניה: לזרוק כדור. אני מארגנת לה מזרון עם כריות לזרוק עליו את הכדורים. בתנועות של זריקת הכדורים אני רואה אנרגיות שלא ראיתי בעבר. פתאום… הכדור פוגע בתמונה על הקיר והזכוכיות נשברות לחתיכות קטנות. טניה: "יו…מה עשיתי… אני אתקן לך את התמונה. אני: זאת טעות שלי. בואי נאסוף יחד את הזכוכיות כדי שנוכל להמשיך. ברגע מסוים מפסיקה ומתיישבת. אני רואה על הפנים שלה הרגשת עצבות תהומית. היא אומרת שרוצה ללכת.
אני: "אני חושבת שאת רוצה ללכת עכשיו כי לתוך הרגשת ה"לא פייר" נכנס גם כעס עלי, מאד מוצדק: שאני גרה רחוק שמאלץ אותך לעשות מאמץ כ"כ גדול כדי לבוא אלי, שהזמן שלך אתי כ"כ מוקצב, שלא דאגתי להוריד את התמונות לפני שהתחלנו עם הכדור." היא שותקת אבל ברור לשתינו שהיא מסכימה אתי. אני מעודדת אותה לחזור ולבטא את הכעס. היא כולה מכווצת ולא מסוגלת לזוז. אני ממשיכה לדבר על הקושי ועל הכעס כלפי. טניה: "זה כ"כ מרגש אותי שאת מדברת אלי ככה. אני לא יודעת מה לעשות עם זה – דופק לי הלב – אני פשוט רוצה לברוח". אני: בואי פשוט נשב אחת ע"י השנייה ונהיה עם ההתרגשות הזאת (הכלה – אחת המטרות של עבודה ביואנרגטית) ונסתכל אחת לשנייה בעיניים.
טניה: … (המאהב) הצטרף אלינו עכשיו. אתו תמיד חוויתי את החוויה הזאת של קבלה.
אני: אז עכשיו אנחנו כבר שלושה ולא רק שתינו לבד. אני מחכה קצת ושואלת אם היא יכולה לבקש ממנו לצאת עכשיו ולהשאיר את שתינו לבד. אחרי כמה דקות טניה אומרת לי בהתרגשות רבה: " הוא הלך". התרגשות רבה וקושי בקשר עין ואני מציעה מידי פעם לעצום עיניים כשזה יותר מידי. בסוף השעה החזרתי אותה שוב ל GROUNDING ושאלתי אותה האם מרגישה את אותו הקשר לאדמה שהרגישה בתחילת הפגישה ואני גם חוזרת על כל מה שקרה היום בפגישה.
טניה: "לא תאמיני מה עובר לי בראש… אני מרגישה שוב רצון לזרוק את הכדורים" ואני כמובן נותנת לה לעשות זאת.
סטיה תיאורטית קטנה: ענת גיחון כתבה, לאחרונה, מאמר חשוב בנושא התפתחות התנועה האגרסיבית והחשיבות שלה בהתפתחות העצמי.
גיחון מדברת על התפיסה של לואן את האגרסיה כתנועה בריאה בכוון החוצה. (לקיחת האוויר של התינוק בפעם הראשונה אחרי צאתו מהרחם היא תנועה אגרסיבית.) לעומת רגרסיה – הליכה בכוון אחורה. הנקודה החשובה במאמר שלה היא שהתנועה האגרסיבית חיונית לפיתוח תחושת העצמי והנוכחות האסרטיבית בעולם. מי שנוצל ע"י הוריו, בילדותו, למטרות ההישרדות שלהם, אינו יכול להתארגן עם הגוף שלו לפיתוח תנועה אגרסיבית המאיימת על אבדן הקשר עם ההורה. לכן עבודה על התנועה הזאת חייבת לקרות בתוך הקשר עם המטפל. מה שקרה לטניה עם התמונה היה מימוש האמונה שלה שהחזיקה את ה CHARACTER שלה: אם אעשה תנועה אגרסיבית משהו נורא יקרה. לכן, עצירת התנועה הזאת, הקיפאון ובסכומו של דבר האפשרות לחזור אל התנועה הזאת היו מאד חשובות.
אחרי כמה פגישות טניה נכנסה וראתה את התמונה תלויה במקום, מתוקנת. מאד התרגשה. מספרת זיכרון מגיל 4: מגהץ עמד דולק והיא ניגשה וגיהצה משהו ופרצה שריפה בבית בדיוק לפני שעמדו לעלות ארצה וזה דחה את העלייה. רק דודה ציפורה התייחסה אליה והסבירה לה מה לא בסדר במה שעשתה.
מימד חדש בטיפול – תנועה חופשית
טניה מבקשת ממני לעבוד על המיניות, מידי פעם מרגישה יותר התחברות לבעל. אני זוכרת את הקשיים שהיו לה במגע בשעורי אלכסנדר ומנסה לעבוד אתה על המעטפת העורית. זה מביא אותנו לתנועה יותר ספונטנית ומידי פעם אני שמה לה מוסיקה ונותנת לה להתנועע. זה מאד מוצא חן בעיניה. מסתבר שאימא שלה אהבה לרקוד. היא רוקדת ופתאום נכנסת להתרגשות גדולה ופורצת בבכי.
באפריל 94 אביה נפטר. זמן קצר אחרי זה ביתה מודיעה על החלטה להתחתן. טניה נסחפת לתוך החתונה. התקף אסטמה קשה גורם לנו להבין שהחתונה של הבת לא השאירה מקום לאבל על אביה, שאליו הרגישה יותר קרובה מאשר לאימה. בהתחלה טניה ראתה בהתקף הזה סימן לכישלון של הטיפול. היא מבקשת ממני להתחבר לגוף ואני עובדת אתה על גליל – פתיחת בית החזה והעמקת הנשימה. העבודה הזאת בד"כ מעוררת בכי. בכל פעם כשטניה מתקרבת לבכי היא מתיישבת ומתחילה לדבר.
טניה מספרת לי איך למדה לעצור את הבי כילדה. אצל דודה ציפורה פחדה שזה ייתפס ככפיות טובה. אצל אימא: "מה את בוכה, אפשר לחשוב שכל האוניות שלך טבעו בים".
אני שמה לב לדפוס חוזר: העבודה על התנועות הרכות, ובייחוד על הנשימה, יותר קשה לטניה מאשר תנועות הבעה של כעס, שיש בהן משהו משחרר עבורה, ואילו העבודה על נשימה שמקרבת אותה לבכי מחלישה אותה, בחוויה שלה. אני יודעת שהעבודה על הנשימה היא קריטית עבור טניה מהרבה בחינות. קדם-כל אני חושבת על עצירת התנועה האגרסיבית הראשונית של לקיחת אוויר וכמה היא לא מובנת מאליו בגוף שלה. שנית, אני חושבת על מה שרייך דיבר עליו: איך בית החזה הסגור והמכווץ משמש גם כמחסום מפני הזרימה של האנרגיה המינית אל האגן. אבל מעבר לכול זה אני חושבת על הנטייה לאסטמה ולדלקות ריאות שכל-כך סובלת ממנה, וחושבת איך לעזור לה. לעיתים אני מרגישה שאנחנו בחדר טיפול-נמרץ ומקווה שנצא ממנו בשלום. איך שהוא, אני מרגישה ביטחון ברצון החיים של טניה וסומכת עליה ועלי שיחד נמצא את הדרך.
אנחנו עובדות גם על פתיחה של האגן. כל עבודה גופנית על האגן מפחידה אותה. ככל שאנחנו נכנסות יותר הפחד גדל למימדים של היסטריה. פחד משיגעון. בהתאם לקו המנחה אותי לעזור לטניה למצוא את התנועה שלה אני מאפשרת לה לחזור הרבה פעמים על תנוחה שאהובה עליה: עמידת 6 – מערסלת את הגוף מהקודקוד עד האגן הלוך וחזור. התנועה הזאת אופיינית מאד לתינוקות שעדין לא עומדים על הרגליים. יש בה זרימה אנרגטית בין האגן והראש. טניה אומרת לי שגילתה שהתנוחה הזאת של קרקוע הראש ברצפה עוזרת לה להרגיש את הראש מחובר לגוף, מקטינה את החרדה שלה ומרגיעה לה את הנשימה.
בקיץ 94 יצאתי שוב לחופשה די ארוכה ולא נפגשנו כחודשיים. טניה נכנסה להתקף אסטמה קשה ונאלצה לקבל קורטיזון שגורם לה לתופעות קשות של בלבול וחרדה.
התקף האסטמה לא עובר הרבה זמן וטניה מעלה את ההשערה שאולי היא פוחדת שיגיע הזמן לסיים את הטיפול כי היא מרגישה שהיא מתקדמת.
בדצמבר 94 טניה מספרת לי על קשיי ההריונות והלידות. עברה הרבה טיפולים כדי להיכנס להריון ובזמן הלידות איבדה את ההכרה.
אנחנו ממשיכות בשילוב של עבודה ביואנרגטית ותנועה חופשית.
ינואר, 95: טניה שוכבת על המזרון, שותקת, בכי הולך ומתגבר. פתאום נתקפת פאניקה של חרדה. רוצה לצעוק. מרגישה שהולכת להשתגע. היא מוצפת פאניקה ובוכה. אומרת שמרגישה כ"כ לבד, לא יכולה לסבול. החזקתי לה את היד וראיתי שזה לא מספיק. עברתי לשבת מאחוריה והחזקתי לה את הראש ביד אחת וביד השנייה את הגב התחתון.
בהדרגה נרגעה. בסוף השעה אמרה לי: "אם לא היית נוגעת בי הייתי מתה".
(לדבר על נושא המגע בעבודה עם הגוף.)
בפגישות הבאות מספרת לי על תחושות הבדידות והעצב אצל דודה ציפורה. הייתה נכנסת לשירותים כדי שאף אחד לא יראה כמה היא עצובה. חשבה שכולם מרגישים כך בשירותים.
פברואר,95: שוב בכי ופאניקה עוד יותר גדולה. אני מציעה לה לגעת בגוף שלה ולהיזכר שיש לה גוף. אומרת לי "אני לא יכולה". אני מבינה שהיא מנותקת לגמרי מהגוף שלה. אני נוגעת באברי הגוף השונים ואומרת את שמותיהם כדי להחזיר לה את תחושת הגוף. לאט לאט היא נרגעת. אנחנו נכנסות לתקופה בטיפול שבה כל חיבור לגוף מעורר עצב ובכי. מדברת הרבה על הנסיעות ,לבדה, לדודה ציפורה.
אני מתחילה להבין שהעבודה עם הגוף מאפשרת התקרבות לזיכרונות טראומטיים שמוצפנים כזיכרונות גופניים ולכן היא חווה דיסוציאציות כל-כך עמוקות מהגוף.
טניה הולכת ושוקעת. היא מבינה שהקשר עם דודה ציפורה היה קר – בלי מגע גופני. כשהייתה באה הביתה ניסתה להתקרב לאימא אבל כבר לא הצליחה.
בסוף חודש פברואר טניה משתתפת ביום עיון למנהלים, גם המאהב שלה נמצא שם.
האירוע מתקיים במקום קרוב למקום מגוריה של דודה ציפורה והמאהב מציע לה לקחת אותה לשם לראות את הבית. תריסים מוגפים. זה הזכיר לה תמונה: הבן הגדול של דודה ציפורה מגיע הביתה, סוגר את התריסים ואומר: "עכשיו לילה, הולכים לישון. בואי למיטה…"
אני שואלת אותה אם רוצה להמשיך עם זה ואומרת שכן. אני מציעה לה לדמיין שהיא במיטה הזאת.
טניה: "אני לא יכולה להיזכר בכלום". אני מציעה לה להקשיב לגוף שלה ולתת לו לעשות מה שרוצה. טניה קמה מהמזרון ("המיטה") ועוברת לשבת על השטיח ואומרת: "אני מרגישה כמו רכוש נטוש שאף אחד לא שומר עליו". אני: מה את מרגישה כרגע? טניה: כעס
אני: את רוצה לבטא את הכעס?
טניה חוזרת למזרון ואני מציעה לה לבעוט עם רגליים כלפי מטה (יודעת מלימודי האנליזה הביואנרגטית שזוהי תנועה אופיינית לנשים שעברו התעללות מינית). טניה עושה את זה עם הרבה אנרגיה וחיוך של הנאה, אבל מהר מאד נעצרת. "זה מזכיר לי משהו… אני לא יודעת מה"… אני מעודדת אותה לחזור לבעיטות האלה והיא נכנסת לפאניקה נוראית שאף פעם לא חוותה ואומרת לי: "מישהו מכניס לי משהו בין הרגליים, לא יודעת מה זה". טניה מסתובבת על הבטן ותופסת לי את הידיים מאד חזק – שמה את הידיים שלי על יד הפה שלה וממש משתוללת מרוב פחד. אני שואלת אותה עם מי זה קורה והיא אומרת: "זה לא בבית שלי".
בפגישה הבאה מספרת לי שכל השבוע הייתה בהתקף חרדה קשה. מרגישה 2 דברים חזקים: רצון להוציא משהו שתקוע לה בתחתית האגן; רצון להכות את אימא במקל עד שתמות – פחד נוראי שתעשה את זה באמת.
אני מציעה ללכת עם הרצון להוציא את מה שיש בתחתית האגן. טניה מתאמצת, צורחת ואני פתאום חושבת שאולי זה קשור לכך שאיבדה את ההכרה בכל הלידות.
בסוף השעה עבדנו על GROUNDING והיא יצאה עם חיוך.
בשעה אחרי זה הביאה חלום שהתעוררה ממנו עם התקף קשה של אסטמה שלא זוכרת כמוהו: הבת שלה נשואה. בעלה לא על ידה. מישהו מחפש אותה ואם ימצא אותה יתעלל בה. טניה מנסה להסתיר אותה. פתאום מופיעה דמות ענקית – "הפנים שלו לא עוזבות אותי" – דומה לאחד מבני הדודים שלי – אחד מהם: בן של דודה ציפורה. כשהתעוררה לא יכלה לנשום.
אני מחזירה אותה לזיכרון הילדות שסיפרה לי לאחר מותו של אבא: התקף האסטמה הראשון שקרה לה באמבטיה כשהייתה בבית ההורים ואבא הוציא אותה החוצה כדי שתוכל לנשום. אני: אולי זאת הייתה הדרך שלך לספר להורים שלך שקרה לך משהו מפחיד עוצר נשימה.
בתקופה שאחרי זה: בעלה לוחץ עליה ליחסי מין והיא לא יודעת מה לעשות: לא מסוגלת לשכב איתו ולא מסוגלת לספר לו.
אני ערה לזה שהיא לא מודעת עד כמה היא תלויה בבעל, ועד כמה הוא זקוק לזה שהיא תהיה חולה כדי שתמשיך להיות תלויה בו. (משפט מפתח להבנת החיים הבוגרים של טניה).
היא גם מספרת לי שאחרי יחסי מין עם המאהב הייתה בוכה ושניהם לא הבינו למה.
באחת השעות אמרה לי: "ברכה, נכון שאת שיטת הטיפול הזאת המציאו בשבילי"?
בהדרגה היא מרגישה הקלה, כאילו הגוף נפתח ויצא משהו שהיה מוחבא בו המון שנים. לפעמים אפילו נהנית מיחסי מין עם הבעל, פעם אפילו הגיעה לאורגזמה וזה הכניס אותה לחרדה עצומה. אני: "את פוחדת לגלות שאת יצור מיני".
תרגילי צ'יקונג
עדין כל חיבור לגוף מעורר עצב וחרדה. אני מחליטה ללמד אותה תרגילי צ'יקונג פשוטים להתחבר לגוף כדי שלא תרגיש מרחפת ושתוכל לחזור עליהם בבית.
אני מנסה לעזור לה לפתח אזורים נייטרליים בגוף "כדי שלא כל תא בגוף יהיה מצבת זיכרון".
במשך תקופה ארוכה אנחנו עושות עיבוד של הגילוי הנוראי. היא מלאת כעס על כל אלה שהיו צריכים לשמור עליה ולא שמרו. אני מציעה לה לומר בקול רם: "עברתי ניצול מיני
כשהייתי ילדה קטנה". היא לא מסוגלת ואני אומרת לה: "אל תשתפי פעולה עם כל אלה שלא רוצים לדעת".
גם אחרי שהסוד הנוראי יצא לוקח הרבה זמן של עיבוד של החוויה הנוראית הזאת. במציאות, הבת שלה ילדה והיא מרגישה הזדהות גדולה איתה. למשל, בפגישה אחת טניה שוכבת על הגב עם רגליים עומדות. מתחילה להרגיש את העצב הידוע ופתאום מרגישה תחושה מגעילה בין הרגליים וצועקת: "מגעיל, מגעיל, לא יכולה, לא מסוגלת להרגיש את זה." תופסת אותי חזק בשתי ידיים וצועקת: "תעזבי אותי, תוציאי לי את זה." בכי שמתעצם לפאניקה. אנחנו מחפשות יחד תנועות שיביאו להקלה. היא אומרת לי שמרגישה מגעיל, מרגישה צורך לשטוף את עצמה, ומספרת לי שבבית כל הזמן מתקלחת.
היא מספרת לי שמתחילה להבין איך פתאום מתנתקת מהגוף.
בדצמבר, 95 היא אומרת לי: "אף פעם לא היה לי טוב בחיים כמו בתקופה האחרונה".
היא הצליחה לספר גם לבעלה וגם לילדים שלה.
בינואר 96 היא מביאה לי מכתב תודה מבעלה על הטיפול ועל השינוי שחל בטניה.
אנחנו ממשיכות לעבוד על האגן (BOUNCING על המזרון ; כף אל כף – להרחיק ולקרב את הברכיים).
טניה מרגישה אגן ריק, משוחרר, וצועקת: "האגן הזה הוא שלי. אני לא מוותרת עליו".
בסוף השעה, בעמידה, מרגישה נפלא ומרעיפה עלי מחמאות.
בקיץ 96 שוב נפרדנו בגלל חופשת הקיץ שלי. טניה לא חלתה הפעם. קיבלה תיאבון והשמינה.
התחילה להשתתף בקבוצת התעמלות על יד הבית שלה של "מחשבת הגוף".
טניה מספרת לי זיכרונות מתקופה (לפני התחלת הטיפול) שבה עברה ניתוח אולקוס והייתה לה דלקת בלבלב. שקלה 36 ק"ג. שכבה חודשיים וחצי בבי"ח במצב של חרדת מוות, אבל אף אחד לא התייחס לנפש שלה, כולל היא עצמה, רק לגוף. לכן הרגישה בדידות כ"כ גדולה.
היא מרגישה שהטיפול מאחד את הגוף והנפש שלה ליחידה אחת.
בעקבות השעה הזאת חשבתי על רעיון להציע קורס לרופאי משפחה שהשם שלו יהיה: "רפואת משפחה – צומת בין הגוף והנפש".
קווים כלליים להמשך ההתפתחות של טניה:
רצון הולך וגובר לכתוב: את סיפור חייה, את סיפור הטיפול, (רוצה שנכתוב יחד), את עבודת התיזה שלה.
באוקטובר 97 הביאה את עבודת התיזה כרוכה. מחשבות על סיום טיפול.
מכתב שכתבה לי: "כיום, לקראת שינוי כל-כך מהותי בחיי ברור לשתינו: כיצד יכולתי לתאר לך במילים את הכאב והמצוקה שלא היו באוצר המילים שלי ובשפה המילולית שלי. הבדידות והכאב המהותי שלי היו חבויים עמוק בגוף שלי ונדרשה לי שפה אחרת שבזכותך למדתי אותה, אמנם בדרך של ייסורים ופחדים מהולים בבכי שכמותו לא ידעתי מעודי, אך ללא ספק כדאית." אני נרגשת לשמוע אותה, וחושבת שהשפה היחידה שהכירה הייתה שפת המחלות והסימפטומים הגופניים, ועכשיו היא מתחילה להשתמש בגוף לבטא את הרגשות שלה.
בהמשך – טניה רוקדת לצלילי מוסיקה מהתרבות שממנה באה, ומתחילה לרקום רעיון לפתח בפקולטה שבה היא לומדת קורס על תפקיד הנשים במוסיקה (בעיקר בשירי ערש) בתרבויות שונות
תקופת הפרידה מהטיפול מתארכת: יוסי נפטר. חודשיים אחרי זה אימא שלה מתה.
מה שהכי מטריד אותה: איך תתמודד עם הבדידות.
הצלחנו להיפרד ביולי 99.
באפריל 2002 חזרה לטיפול: ביום שקיבלה אישור על עבודה אקדמית שהייתה מאד חשובה לה הייתה כ"כ נרגשת, יצאה מהאוניברסיטה ועשתה תאונה. הייתה בטוחה שהרגה את הנהג השני ולא נרגעה גם כשהבינה שהוא בסדר. (אני מזכירה לכם את הפחד של טניה מהתנועה האגרסיבית שלה והאסון שהיא עלולה לגרום).
טניה מתחילה לפחד לנהוג ומתחילה להיות עוד יותר מוגבלת ביכולת לנוע ממקום למקום, ועוד יותר תלויה בבעלה שכל הזמן מסיע אותה.
אנחנו חוזרות לעבודה עם הגוף ואני מלאת התפעלות עד כמה היא בתוך הגוף שלה.
בפאזה הזאת של הטיפול טניה כבר מנותקת לגמרי מהמאהב, והוא כבר לא חלק מחייה.
היא מספרת לי איך הצליחה למנוע התקף אסטמה באמצעות עבודה גופנית.
נכנסת מחלה חדשה – אוסטופורוזיס במצב די מתקדם.
מנסה לחזור לנהוג. מאד מתוחה וחרדה בנהיגה, אבל אם מצליחה להירגע נבהלת מהרגיעה. אני עובדת אתה על ללמד את הגוף לא להיבהל מהתרחבות.
(אני מזכירה לכם את התפיסה הביואנרגטית לגבי פעימה: התרחבות והתכווצות ואיך ה CHARACTER
בנוי על התכווצות כרונית שהיא מנגנון ההגנה העיקרי, ולכן כל התרחבות יוצרת תחושה של איום בגוף ונטייה לחזור להתכווצות. זוהי תפיסה שונה לתופעה האנושית שהרבה מטופלים נוטים לכנות אותה "הרס עצמי". "היה לי כל-כך טוב, למה קלקלתי את זה".)
בתקופה הזאת היא כבר מנותקת לגמרי מהמאהב וגם מבינה את התפקיד החשוב שמילא בחייה. בשנת 98, השנה של פרידה מהטיפול הראשון היא כתבה: "במבט לאחור הנטישה שלו הצילה את חיי. בלי הנטישה הזאת לא הייתי מגיעה לברכה, ואז הייתי מתה. הנטישה הזאת החזירה אותי לנטישה שאימא שלי נטשה אותי".
היינו בקשר טיפולי עד ינואר 2005.
באוקטובר 2008 חזרה לטיפול. אחותה נפטרה ובעקבות זה היא נכנסה להתקפים קשים של אסטמה, דלקת ריאות, קורטיזון, שכידוע משפיע עליה בצורה נוראה. הרגשה שאחותה מושכת אותה למות בעקבותיה ובכוח החיים האחרון שנשאר לה החליטה לבוא אלי .
אני מתרשמת שלגמרי איבדה את עצמה ותלויה לגמרי במה שאחרים אומרים לה (הרופאים, הרב, "בעזרת השם"). זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי ממש בחרדה שהיא עלולה למות. הרגשתי שכוחות אפלים מושכים אותה לשם ובכוחותיה האחרונים פנתה אלי שאציל אותה. בסוף הפגישה עשינו חוזה: רוצה לחיות, מגיע לה לחיות ורוצה לחזור לחיים בעזרתי.
התקופה הזאת של הטיפול נמשכה עד ינואר 2012. בשנים האחרונות התגלתה מחלה נוספת וקשה – אוטואימונית שפוגעת קשה בריאות.
בפאזה הזאת של הטיפול עזרתי לטניה להבין שהיא אישה חולה, ואיך לחיות עם המחלה שלה. היא הייתה מתנדנדת בין כניעה מוחלטת למחלה לבין פנטזיה שהנה היא מבריאה ואין לה כלום. שנים קשות.
נקודת האור העיקרית: הצליחה לממש את הרצון לכתוב את סיפור חייה. עובדת על כך בעזרת מישהי שעוזרת לה לערוך את מה שכותבת. מקבלת פידבקים מצוינים על כישרון הכתיבה שלה. זוהי התקדמות עצומה עבור טניה, כי בפאזה הקודמת של הטיפול, בכל פעם שניסתה לכתוב נכנסה לחרדה, ועצב ולא יכלה לכתוב כלום.
היא ממשיכה לעשות חייל באקדמיה ועושה הרבה דברים יצירתיים.
טניה למדה לחיות עם המגבלות שלה לתנועה והתרחקות מהבית וסידרה לעצמה פעילויות קרובות לאזור המגורים שלה.
יש לה מורה פרטית ליוגה שעוזרת לה להתגבר על זיהומים בריאות ועובדת אתה הרבה על נשימה.
היא גם הולכת לפיזיותרפיה מיוחדת לחולים במחלות ריאה, ומאד מתמידה.
בעלה נעשה חלק מהמערך הטיפולי שלה ויש להם טכניקה שהוא דופק לה על הגב וזה עוזר לה להוציא הרבה ליחה.
בדצמבר 2011 נסעתי לחודש לדרום אמריקה. כשחזרתי היא אמרה לי שראתה שמסתדרת בעצמה. הפנימה את הדברים שעבדנו עליהם ויכולה לסיים את הטיפול.
כמובן שנתתי לה את ברכת הדרך.
כמה מחשבות שלי לסיום:
טניה לא הבריאה מהמחלות הקשות שלה. יתרה מזאת, במהלך השנים המצב הבריאותי שלה הלך והחמיר. העובדה הזאת כאבה לי, ציערה אותי, וגם לימדה אותי משהו על המגבלה של עבודה עם מחלות פסיכוסומאטיות קשות כשמדובר במישהו שמתחילת חייו נאלץ להפוך את הגוף שלו למיכל עבור האחרים שתפקידם היה להיות מיכל עבורו.
אין ספק שטראומטיזציה כל-כך ראשונית, מלווה אח"כ גם בפגיעה מינית קשה,חודרת לתוך ההתפתחות הגופנית והופכת להיות חלק ממבנה השלד והרקמות הפנימיות. יתכן שיש לזה גם מימד סימבולי במובן של חזרתיות של החודרנות והתוקפנות שחוותה בילדותה.
אני חושבת על זה שאולי מותר לטניה לחיות רק אם תהיה חולה, כי בתור ילדה בריאה לא קיבלה מאימה שום אישור לחיים משלה. יתכן וכוח החיים החזק שלה מצא דרך לחיות ולהתפתח "בזכות" המחלות שנתנו לגיטימציה לחיים.
במכון לאנליזה ביואנרגטית יש שתי נשים: יעל הראל ואביגיל שחר שהעמיקו את ההכשרה המקצועית שלהן לתחום של טרום לידה ולידה וחיברו את הידע הזה עם ההבנה הביואנרגטית. מהן קיבלתי תובנה נוספת על מצבה הגופני של טניה שאני רוצה לחלוק אתכם: טראומה בחיים של האם בהריון (ההתאבדות של אחותה) משפיעה על העובר
וחודרת לגופו דרך חבל הטבור ויוצרת תגובה של שוק שהעובר אינו יכול להתגונן מפניו. הטבור נחווה כאיום ממשי על חייו, אבל בו זמנית ממשיך להיות התנאי לחיים בתור ספק המזון והחמצן. לעובר אין עדין יכולת נפשית לפיצול, וחווית החיים והמוות, בלתי ניתנת להפרדה, נחווית ברמה סומאטית רגשית.
עם המצע הגופני הזה טניה יצאה לעולם ולא פגשה אף אחד שסיפק לה את התנאים הבסיסיים של החזקה והכלה להתפתחות העצמי שלה.
אני רוצה להוסיף כאן עוד משפט אחרי שקראתי את המאמר האחרון של חני בירן ב"שיחות"
על 5 היבטים של מיכל/מוכל. היא הוסיפה לי תובנה על כוחה של המילה כמיכל, יחד עם המוגבלות שלה, כי יש דברים שאי אפשר להכיל והם נשארים מחוץ למיכל – לפעמים כתופעות פסיכוסומאטיות. לטניה יש נטייה מולדת לשימוש במילה. זה בודאי מסביר חלק מהבריאות הנפשית שהצליחה לשמר, והיצירתיות, בתוך חווית אי ההכלה שחוותה כתינוקת
בתוך הטיפול טניה התחילה להתפתח ולחוות את העצמי שלה ואת הגוף כחלק מהעצמי הזה. לא לכל החוויות הקשות הצלחנו לתת מילים.
יכול להיות שככל שהיא התפתחה, ככל שהחלק החי שבה הלך והתחזק, גם החלק החולה הלך והתחזק, כי לא הייתה שום דרך להפריד ביניהם.
מעבר לחוויה העמוקה של להיות מטפלת שלה, אני מרגישה שהייתה בינינו גם שותפות גורל. טניה צמחה והתפתחה כאדם, וההתפתחות שלה עזרה לי להצמיח בתוכי את הפסיכולוגית שמוצאת את הדרך להכניס את הגוף לתוך השעה הטיפולית.
אצל דודים לא בוכים/ טניה
אימא יקרה,
נכדתי איילה בת הארבע נשכבת על הרצפה בהפגנתיות, רוקעת ברגליה בחוזקה, קומצת אגרופיה ומוחה בידיה לכל כיוון אפשרי, היא בוכה בקול רם צורחת ממש, הבכי מתגבר מרגע לרגע. בתי הצעירה, נעמה, יושבת לידה בסבלנות ומתבוננת בילדתה המייבבת, פניה קשובות ושקטות. לאחר זמן מה, הבכי נרגע בהדרגה, נעמה מושיטה את זרועותיה לאיילה, אוספת אותה בחום לחיקה, מערסלת אותה ברכות ומלטפת את לחייה הלחות.
עיניי לא משות מהן, הקרבה ביניהן מרגשת אותי עד דמעות, אך לצערי לא לאורך זמן, אט אט השמחה מתפוגגת ותחושת בלבול משתלטת עלי, ליבי הולם ברקותיי ללא רחם, אני מתקשה לעמוד על רגליי, הן חלולות לא נושאות אותי. אני בקושי גוררת את עצמי למיטה שבחדר השינה, נשכבת על המיטה מכווצת בתנוחה עוברית. הגעגועים אליך אימא, עזים, הכאב עומד לבקוע לי את בית החזה, מתפשט בכל גופי .
מחר אני בת חמישים.
עד להיותי בת שלוש, זכורה לי שיגרת חיים. מדי בוקר התבוננתי בידיך הלשות בצק וקולעת לחם. ביד אחת אחזת את המגש עם הלחם, ובידך השנייה אחזת את ג'מילה, אחותי הגדולה, הלכתן יחד למאפיה של חסאן, ואותי שלחת לגרציה השכנה. הנחת על כף ידי הקטנה שני פולים ושיננו יחד את המשפט שאני אמורה לומר לה: "הק אלפוילת' ואבט ארג'ילת "(קחי הפולים ושמרי הרגלים), גרציה תמיד חייכה כשאמרתי את המשפט הזה. היא אספה מידי הקטנה את שני הפולים ושמה אותם בקערית מעץ בו הצטברו כל הפולים שמסרתי לה בימים הקודמים. שנים רבות חלפו עד שהבנתי שזו הייתה דרכן המתוחכמת של נשות יהודי מרוקו לבקש משכנות שירות שמרטפות.
באחד הבקרים לאחר שמסרתי לגרציה את הפולים היא הושיבה אותי על השרפרף בו אני נוהגת לשבת, פתאום שמתי לב שיש לה בטן שמנה.
"גרציה מה אכלת שהבטן שלך התנפחה?"
"יש לי תינוק בבטן" היא חייכה.
"איך הוא נכנס אליך?"
"זה סוד שמספרים אותו רק לבנות גדולות, כשתהיי בת שתים עשרה אימא שלך תספר לך".
"ומתי הוא ייצא ?"
"כשהוא יגדל"
"ואיך התינוק אוכל כדי שיגדל"
"כשאני אוכלת הוא חוטף ממני אוכל שטעים לו"
גרציה קמה ממקומה ניגשה למדפים שבקצה החדר לקחה מטס נחושת אשכול ענבים, שמה בקערית קטנה, התיישבה לידי והחלה לאכול, מדי פעם שמה בפי ענב.
"שימי יד על הבטן שלי תכף תרגישי שהתינוק חוטף את הענבים". נהניתי לשים את כף ידי על בטנה הגדולה.
"ועכשיו תהיי בשקט, להיום דיברת יותר מדי, תיזהרי שהדיבור לא ייגמר לך". הידקתי את שפתיי מפחד והתבוננתי בגרציה כשהיא מנקה את החדר שלה.
אני זוכרת את היום ההוא כאילו התרחש זה עתה. הייתי בת שלוש, באותו הבוקר לא לשת לחם ולא שלחת אותי לגרציה השכנה כפי שנהגת מדי יום.
באותו היום, אימא, בכל רגע יישרת את שיערי הגזור בתסרוקת קָרֵה, אחזת את פניי בכפות ידייך הקרות והתבוננת בי ממושכות ומשכת באף.
"בואי נלך לחסאן לקנות לך ספניג'ה" (סופגניה). הצעת פתאום. את זוכרת אימא כל הדרך לחסאן אחזת בידי ומדי פעם נשאת אותי בידייך כמו שהיית מחזיקה את ג'מילה.
"חסאן תבחר לילדה ס'פניגה גדולה ומטוגנת" הוא הוציא אחת מהמחבת הענק "לא את זאת תן את זו, ". "שרה מה קרה לך היום, את לא נותנת אימון בחסאן? ולמה לא אפית לחם היום?" את שתקת. הגשת לי סופגנייה קשורה בעלה דקל. שבנו הביתה ואת מלאת מים בקערה גדולה מהברז שנימצא ברחבה הגדולה ליד הבית, בבית שלנו לא היו ברזים. חיממת חלק מהמים בסיר גדול מנחושת על פתיליה את היתר שמת בגיגית גדולה בה נהגנו להתקלח. סיבנת אותי מספר פעמים, הלבשת אותי בבגד שבת, קשרת לראשי סרט לבן, חדש.
"את רוצה לאכול קוסקוס עם בשר" נדתי בראשי בשלילה. את זוכרת אימא שישבנו על המיטה בה ישנתם את ואבא וכל העת אחזת בידי ומשכת באף. לאחר זמן דודה רחל עמדה בפתח חדרינו ואת הידקת חזק את ידיך בידי עד כאב ובכית בקול רם. דודה רחל נישקה אותך הרימה אותי בידיה הגדולות אחזה בצרור שאת מסרת לה ויצאנו מהחדר.
חנא אנשכנו פבלד ז'דידה טריאק בעידה" ( אנחנו גרים בעיר החדשה, הדרך ארוכה) דודה רחל הובילה אותי בסמטאות צרות של המלאח (גטו יהודי) ידה החמה אחזה בידי ויחד הלכנו דרך ארוכה.
ביתה של דודה רחל ממוקם בתוך גן בו עצים גבוהים ודשא רחב ידיים. עלינו מספר מדרגות המובילות לכניסה, היא פתחה דלת שחורה עם ריקועי נחושת. נכנסנו לחדר ענקי בו שולחן עץ חום עם כיסאות, על הרצפה סביב הקירות כסתות מצופות בבד קטיפה בצבע בורדו. חדרים רבים חברו אליו.
"שבי בנת'י" ( שבי בתי), ביקשה ברוך, ואני התיישבתי על כיסא גבוה ונדנדתי את רגליי הקטנות ללא הרף. מלטפת את המטפחת שלך, אימא, בה היו צרורים הבגדים שלי. כך ישבתי שעות על הכיסא כשהצרור על ברכיי, סירבתי לאכול ולשתות.
"אחותך ג'מילה חולה אסתר, חולה מאוד, אימך לא יכולה לטפל גם בך" הסבירה דודה רחל כשסירבתי לקום מהכיסא עד השעות המאוחרות של הלילה. ואני שתקתי, לא מחיתי, הבנתי. אחזתי בידה והיא הובילה אותי לחדר קטן בו חלון מכוסה בווילון מבד משי. נרדמתי כשצרור הבגדים בידיי.
בבוקר התעוררתי בתוך שלולית ענקית, שכבתי במיטה הרטובה עד שדודה רחל נכנסה לחדר.
"סבח אלחיר בנית'י " (בוקר טוב בתי).
ואני כיסיתי את ראשי עם השמיכה, התביישתי.
היא הרימה אותי עם השמיכה לחדר ארוך וצר בו כיור וברזים ושם קילחה אותי תוך כדי שהיא שרה לי שירים שמחים.
בימים הראשונים רוב היום התעקשתי לשבת על הכיסא בו ישבתי ביומי הראשון כשעל ברכיי צרור בגדיי.
כפי שאת יודעת אימא, דוד מאיר עבד כרוכל מחוץ לעיר והגיע הביתה רק בימי שישי לכבוד שבת.
"אסתר, בואי תראי מה קניתי לך מפאס" הוא הוציא קופסה עשויה קרטון בו הייתה מונחת בובה יפה עם עיניים כחולות וצמות שחורות.
קפצתי לידיו המושטות של דוד מאיר והוא חיבק אותי חזק . מאז היה נוהג לקנות לי סוכרייה בצורת תרנגולת אדומה למרות שדודה רחל התלוננה עליו שהוא קמצן. בטיול של שבת אחר הצהרים נהג דוד מאיר להרים אותי על כתפיו.
משום מה, אבא לא זכור לי בשנים ההם, לא פגשתי אותו כשדודה רחל ואני באנו לבקר אותך מדי פעם. עם הזמן לא נעם לי לשהות בביתך העצוב והאצתי בדודה רחל שנשוב מיד הביתה. מביקור לביקור הפכת לזרה בעיניי. את זוכרת אימא את היום ההוא בו שלחת אותי להביא כפית לערבב את הסוכר בתה נענע שנהגת להכין לכולנו . כשהגעתי לפינת הבישול שמלתי נתפסה בידית הפתילייה אשר עמדה על הרצפה ועליה סיר מרק. התכופפתי בכדי לשחרר את השמלה ואז הפתילייה נשמטה על הרצפה והמרק הרותח נישפך על רגליי. את זינקת לעברי כשאת זועקת בקול רם מדאגה , ואני רצתי לחיקה של דודה רחל. הידקתי חזק את ידיי על פי בכדי שלא אפרוץ בבכי, כפי שנהגתי בכל פעם שבא לי הבכי.
ככה זה אימא, אצל דודים לא בוכים,
נשלח אלי לאימייל ע"י טניה ביולי 2013 עם המלים הבאות:
ברכה היקרה שלום רב,
לאחרונה כתבתי סיפור קצר זה (שאי"ה אשלב אותו ברומן הביוגרפי). הסיפור נכתב במסגרת קורס כתיבה בו אני משתתפת. אני שמחה לשלוח לך אותו. הוא נכתב בזכותך שכן לולא את סיפור זה לא היה נכתב.
בברכה,
המלצות לקריאה
Reich W. (1945) Character Analysis. Third, enlarged ed., Vincent R. Carfagno, tr. NY (Farrar, Strauss and Giroux)
Lowen, A. (1980) Fear of life. Alachua FL (Bioenergetics Press)
Lowen, A. (1995). Joy. Alachua Fl (Bioenergetics Press)
Helfaer, P.M (1998) Sex and Self Respect. The quest for Personal Fulfillment. Library of Congress Cataloging-in-Publication Data, U.S.A
|
||||
דילוג לתוכן