"האם יש תקווה לשינוי בגילי?"
ברכה הדר
שאלה זו מופנית אליי לעיתים קרובות על ידי מטופלים, ללא קשר לגילם, אבל הופכת למרכזית יותר כאשר השואלים עברו את גיל השישים. בפרק זה אספר על קבוצה טיפולית, שאני מנחה מאז 2010, המיועדת למטופלים שעברו את גיל השישים. הקבוצה תשמש רקע לסיפורו של עזי, המטופל המבוגר ביותר שלי, שהצטרף לקבוצה בגיל 85 ועזב בגיל 87, כאשר הרגיש שסיים את תהליך הטיפול שלו. לפני שהצטרף לקבוצה, עזי היה אצלי בטיפול אישי במשך שנים רבות. למרות שנוצר בינינו קשר עמוק, הוא נשאר "משוריין" באישיותו הנרקיסיסטית, ולא השתנה במידה רבה. בפרק זה אציג את תרומתה של הקבוצה להשלמת תהליך הטיפול שלו.
ההכשרה האישית שלי באנליזה קבוצתית, והסביבה החברתית – פוליטית הישראלית
ההיסטוריה של עזי קשורה בקשר עמוק לייסודה של מדינת ישראל, בשנת 1948. בשנה זו נולדתי אני, בישראל, ומעולם לא חייתי במדינה אחרת. כותרתו של פרק זה, "האם יש תקווה לשינוי", רלוונטית מאד להרגשתי כישראלית בזמנים אלו. אני כותבת את הפרק הזה באוגוסט 2014. המלחמה בעזה נחוותה אצל ישראלים רבים, בכללם אני, כמשבר לאומי ואישי עמוק, בדומה לאופן בו חווינו את מלחמת יום כיפור. אני עסוקה בשאלה, האם יש תקווה לשינוי אמיתי במזרח התיכון?
הוכשרתי כמטפלת קבוצתית בתוכנית הלימודים הבינלאומית של המכון הלונדוני לטיפול קבוצתי. השתתפתי בקבוצה הראשונה של המכון שהוכשרה בישראל. עקב נסיבות שאינן רלוונטיות לפרק זה, הפסיק המכון בלונדון את תוכנית ההכשרה בישראל בסיום השנה הראשונה של קורס הדיפלומה. הייתה זו חוויה טראומטית בשבילנו, הלומדים[1].
התמוטטות תוכנית ההכשרה שלנו התרחשה ב-1994, אחת השנים הקשות במזרח התיכון: אינתיפאדה ורצח יצחק רבין. האלימות והיעדר התקווה בסביבתנו השפיעו עמוקות על האווירה בקורס ההכשרה. מספר שנים לאחר מכן חידשנו את הלימודים לקראת הדיפלומה, בעזרת מנחים משוויצריה ומאנגליה.
בסיום ההכשרה, ייסדנו את המכון הישראלי לטיפול קבוצתי. מאז גדל המכון שלנו והתפתח, עובדה שעזרה לי בשיקום תחושת התקווה השבירה שלי. עם זאת, שורשיה של תקווה זו רוויים בטראומה, כמו גם הסביבה הגיאוגרפית שבה הוקם המכון.
בתקופת ההתמחות הקמתי את הקבוצה הראשונה שלי. קבוצה זו עדיין קיימת ופעילה, למרות שחבריה התחלפו. ההתנסות עם קבוצה זו היא המרכיב החשוב ביותר באמונתי בטיפול הקבוצתי.
היווצרות הקבוצה שלי לאנשים מבוגרים
לאחר מספר שנים התחלתי להרהר ברעיון של הקמת קבוצה נוספת. אני חושבת שגילי באותה תקופה (בסביבות שישים), גרם לי להציע קבוצה זו למטופלים בני שישים שנה ויותר. ייתכן שבאופן בלתי מודע, היה זה האופן בו ניסיתי להתמודד גם עם הזדקנותי שלי.
יידעתי את עמיתי על כוונתי לפתוח קבוצה כזו וכך הצגתי את ה"אני מאמין" שלי:
"מגיל שישים ואילך, יכול האדם, באופן תיאורטי, לתרום לעולם מניסיונו והישגיו. במציאות, רוב האנשים מגיעים לגיל זה, בטרם שהשלימו את כל משימותיהם ההתפתחותיות. בנוסף, הם מתחילים להיות מוטרדים מהזדקנותם, העלולה להביא לפיתוח תלות, לשבירות ולמוות. בו בזמן, נפתחות אפשרויות נוספות, של מימוש חלומות ורצונות, אשר לא היה זמן לממשם קודם לכן.
חכמת הכלל אומרת שיש להתכונן לתקופה זו. טיפול קבוצתי הוא מרחב מתאים לכך. הוא מאפשר גדילה מנטאלית, מציאת משמעות בחיים, פרידה ממה שאבד או השתנה, והכרה בכך שדברים מסוימים לעולם לא יחזרו להיות כשהיו, אך לעומת זאת, יכולות להיפתח אפשרויות חדשות, שלא התאפשרו עד כה."
פגישה אקראית עם הפנייה חדשה, דחפה אותי לממש את כוונתי, לפתוח קבוצה חדשה לאנשים מבוגרים. רבקה הייתה אישה בודדה, שמעולם לא התחתנה, לא היו לה ילדים, וחיי החברה שלה היו מאוד מצומצמים. מהסיפור שלה שמעתי צורך קריטי להשתייך לקבוצת אנשים, השותפים לדילמות הקשורות לגילה. זמן קצר לאחר מכן היו לי שלושה מועמדים נוספים, מספיק כדי לפתוח קבוצה.
פגישתה הראשונה של קבוצה זו התקיימה במאי 2010. הקבוצה מנתה ארבעה משתתפים, שלוש נשים וגבר אחד. בפגישה ראשונה זו, חלקה רבקה עם הקבוצה את ספקותיה באשר ליכולתה ליצור שינוי בשלב זה של חייה ושאלה את הקבוצה ואותי, האם לא מאוחר מדי? בשאלתה שמעתי את השאלה שהיא כותרת הפרק הזה: האם יש תקווה לשינוי בגילי?.
בתוך זמן קצר, יחסית, הוספתי שלושה חברים נוספים לקבוצה, שני גברים ואישה. הייתה זו קבוצה כמעט אופטימאלית, בהיבט של האיזון בין גברים ונשים – ארבע נשים ושלושה גברים. תהליכים רבים וחשובים התרחשו בקבוצה זו, אך היא בכל זאת הייתה מאוד לא יציבה: איחורים והיעדרויות נמשכו כל הזמן. הקבוצה התאפיינה בתנודתיות מתמדת בין אינטימיות וזרות. כל מפגש אינטימי הביא בעקבותיו חיסורים וביטויים של רצון לעזוב.
עזי מצטרף לקבוצה
עזי הצטרף לקבוצה כעשרה חודשים לאחר הקמתה. הוא היה בן 85, מבוגר בשנים רבות מיתר המשתתפים, שהיו בני שישים עד שבעים. הוא היה הגבר הרביעי, והקבוצה מנתה עכשיו ארבעה גברים וארבע נשים.
בפגישה זו דיברה מרתה על החלטתה לעזוב ושאלה את עזי למה הצטרף לקבוצה. תשובתו הייתה, "אני רוצה להיות במקום בו אנשים החווים כאב בחייהם, רוצים לחלוק אותו עם אחרים".
בפגישה זו הכריזו שני משתתפים נוספים על רצונם לעזוב את הקבוצה.
בפגישה הבאה, יכולתי לזהות שתי מגמות מקבילות בקבוצה: מצד אחד, שימוש מסיבי בהגנות אשר שימשו אנשים לאורך חייהם, כגון הימנעות מאינטימיות ושימור סגנון חיים בלתי תלוי, ומצד שני, צורך בהשתייכות ובחום אנושי.
מגמת ההימנעות שוקפה על ידי שאול, בן 65, אשר מעולם לא השתתף בטיפול מסוג כלשהו. בדרכו, הוא היה אדם אידיאלי: עדין ושמח לעזור ככל שהיה צורך. הוא מעולם לא היה זקוק לדבר כלשהו מאדם כלשהו. יכולתו להתמודד עם ההיבטים הפונקציונאליים של החיים הייתה מצוינת.
בראיון הראשון הוא אמר שהסיבה העיקרית, בשלה הצטרף לקבוצה, הייתה סקרנות לגבי כל הנוגע לטיפול קבוצתי. הוא היה המועמד היחיד, לגביו התלבטתי בשאלת צירופו לקבוצה. ברור שסקרנות איננה המניע הטוב ביותר להתחלת טיפול פסיכו-תרפויטי. בכל זאת, חשבתי שמדובר, כנראה, בסיכוי היחיד לכך שיוכל לעשות שינוי בחייו, והחלטתי לקחת את הסיכון.
שאול היה היחיד שהשפה הפסיכולוגית הייתה חדשה וזרה לו. גישתו לחיים הייתה מאד קונקרטית. כמו מרתה, גם הוא אמר שהוא מתכנן לעזוב, שכן "אינני מקבל שום ערך בתמורה לכסף שאני משלם". אף על פי כן, הוא התחבר לכמה מהאנשים בקבוצה והגיע לפגישות ברצון.
כמה מהנשים בקבוצה היו כעוסות על גישתו השוביניסטית, אחרות מאוד התחברו אליו, במיוחד רבקה, לה עזר מעשית בעצה ובמידע. כפי הנראה, נוכחותו בקבוצה, גרמה לה להרגיש פחות בודדה בעולם.
רבקה הגיבה לתחזית על עזיבת אנשים את הקבוצה בחלום: דירתי הייתה תפוסה. "אין לי מקום מגורים, כיוון שאבי לא דאג מספיק לעזור לי". החלום התחבר למקרים שהתרחשו בחייה של רבקה, אבל שמעתי גם את רגשותיה הגוברים בכל הנוגע לתחושת הבית שהייתה לה בקבוצה, ואת הפחד שבית חדש זה נמצא בסכנת התפרקות.
עזי ייצג את המגמה האחרת בקבוצה. למרות שנדרשה לו שנה שלמה כדי לאזור אומץ ולהיכנס לקבוצה, הוא הביא עמו, בסופו של דבר, את האנרגיה החיובית והתקווה לשינוי והתקדמות. בסיום המפגש הראשון שלו, בדלת, לפני שעזב את החדר, אמר "אני מרגיש כמו ילד בקבוצה, לעומת כל השאר שהם בוגרים".
בגלל אישיותו הנרקיסיסטית – אינפנטילית, הוא התייחס לקבוצה, בראשית דרכו, כאל אובייקט עצמי (self-object) אידיאלי ,(Kohut, 1971)כשהוא מצפה להתנסות דומה לזו שחווה איתי. כשעזי הצטרף לקבוצה, אחרי שהתגבר על פחדו להיפרד מהקשר המיוחד אתי, הוא ציפה מהקבוצה שתהיה ישות מוצקה, בטוחה וקיימת בשבילו, כפי שהיה הטיפול האישי עמי. נטייה זו הייתה ברורה לחלוטין ביחסו למשבר בקבוצה.
למרות שהקבוצה התנדנדה בעקבות רצונם של אנשים לעזוב, המשיך עזי להתעקש על האג'נדה שלו: "רציתי לספר לקבוצה דברים עמוקים שאני מתבייש בהם". התערבתי ואמרתי שלא אפשרי לעשות זאת, בלי ליצור, קודם לכן, יחסים עם שאר אנשי הקבוצה. בתגובה, הציע עזי שכל אחד מהם יספר את סיפור חייו. שאול שאל אותו, "מה הסיפור שלך"? ועזי סיפר לקבוצה על יחסיו הבלתי מספקים עם אשתו.
הוא המשיך וסיפר, שאחרי שסיים את לימודיו האקדמאיים בארה"ב, היגר לישראל. אישה שפגש בארץ, לקחה את היוזמה לידיה, הפכה את יחסיהם לעובדה והם נישאו. הוא הסכים כיוון שפחד לאכזב אותה. אבל האמת היא, שהוא מעולם לא היה מאוהב בה. ימים מספר לפני החתונה הוא שקל לבטל אותה, אבל לא העז לבטא זאת בקול רם. מאז הוא מאוד לא מרוצה מיחסיו עם אשתו. כל חייו הרגיש אשם על כך שאמלל אותה, מפני שלא אהב אותה. מעולם לא עלה בדעתו שגם לה יש חלק ביחסיהם האומללים. למרות זאת, היו להם חיי משפחה טובים ביחד. הם נהנו לגדל את ילדיהם ועכשיו, לעת זקנה, הם נהנים מהקשר עם נכדיהם.
לעזי הייתה תחושה לא מפותחת של separation-individuation(Mahler, Pine & Bergman, 1975 ). הוא השתמש במלה "אנחנו", כדי לתאר את חייו עם אשתו. היא לא ראתה אותו כאדם נפרד ולא הפסיקה לבקר כל דבר שעשה בעצמו וללעוג לו. למעשה, הוא הסתיר ממנה את היותו בטיפול האישי, שכן רק באופן זה, יכול היה להרגיש נפרד ממנה. רק לאחר שהצטרף לקבוצה סיפר לה, לראשונה, שהוא מתחיל טיפול קבוצתי. היא הגיבה באומרה "הפסדת מכבודך בעיניי".
בושות סודיות
סיפור זה היה קצה הקרחון של הבושות הסודיות שהוסתרו מתחתיו. במכתב אליי, שכתב אחרי השלב הראשון בטיפול, אמר, "אני רדוף בזיכרונות מהעבר, כשהייתי צעיר ורווק, שעליהם מעולם לא סיפרתי לאיש. אינני רוצה למות בלי לחלוק אותם עם מישהו. האם נוכל להיפגש למפגש אחד?"
שמעתי את תחינתו במושגים שבהם משתמשת דניאל קווינודוזDanielle Quinodoz, 2008) ) בספרה, "הזדקנות" ("Growing old"), על העבודה הרגשית שמביא עמו שלב ההזדקנות. הבנייה מחדש של היסטורית החיים הפנימיים של אדם היא חשובה מאוד. יש צורך אוניברסאלי לשלב את הזיכרונות הללו לתוך נרטיב קוהרנטי. הדבר עלול להיות קשה לאנשים כמו עזי, שנשאו לאורך כל חייהם תסכולים ואכזבות רבים. בשל כך, התארכה הפגישה האחת הזו, לשמונה שנים של טיפול אישי – שלב שני.
הסודות שעזי רצה לחלוק היו קשורים כולם לכישלונותיו ביחסיו עם נשים בצעירותו. האמת היא, שדבר מכל מה שסיפר באותו מפגש לא היה חדש לי. ככל שאני מבינה, סודות אלו היו בתחילה (בשלב הראשון של הטיפול), בלתי ניתנים לביטוי, אפילו לו עצמו. למרות שסיפר לי עליהם, הוא היה מנותק רגשית ואפילו לא זכר שסיפר לי עליהם. בשלב החדש הרבינו לעבוד על נושאים אלו. הוא אמר, "אני לא יכול להשלים עם הגבר שהייתי, ולעולם לא אהיה הגבר שאני רוצה להיות".
עבדתי קשה כדי לחבר את עזי לקבוצה. כשהוא דיבר, דומה היה שהוא נמצא על במה, מדבר אל קהל, לא אל אנשים. לעיתים קרובות לא שמע מה אומרים האחרים ולא הבין מה קורה ביניהם. פעם אמר "אינני יכול לעקוב אחר ההתרחשויות. אני מרגיש כמו אידיוט, כמו לא שייך. מה הייתה הדרמה בין אודי לנוגה?". הערתי, "זו היא הדרמה שלך. כשאינך במרכז, אתה לא מבין מה קורה". הזכרתי את מאמרו של שלפוברסקי על שפת הקבוצה, בו הוא דן בצורות שונות של דיבור, הבאות לידי ביטוי בכל קבוצה (Schlapobersky, 1995).
שלפוברסקי אומר, שקיימות שלוש צורות ראשוניות של שיח, הבאות לידי ביטוי במטריקס של כל קבוצה. צורות אלו מייצגות שלבים שונים בהתפתחות האינטראקציה עם חברים אחרים בקבוצה. ברמה הבסיסית ביותר, קיים המונולוג – אדם מדבר לבד, כשהוא גם הדובר וגם המאזין. השלב הבא הוא דיאלוג – דו שיח בין שני אנשים. השלב השלישי, הוא דיון, בו יש אינטראקציה בין כל המשתתפים. במצב זה, שני אנשים מדברים זה עם זה, בנוכחות אדם שלישי והוא הבסיס לתקשורת קבוצתית עזי לא ידע איך להיות הדמות השלישית הזו, והיה עלי ללמדו. בהיותו מאד אינטליגנטי, ובעל מוטיבציה חזקה להשתנות, הוא למד לדבר אחרת.
בינתיים, אנשים המשיכו לדבר על רצונם לעזוב. אדם נוסף, דן, שסבל מתקופות חוזרות ונשנות של דיכאון, אמר: "אינני רוצה להיות במקום אשר אנשים רוצים לעזבו – זה עושה אותי עוד יותר מדוכא". בעקבות הערה זו, שאל עזי אם אני חווה כישלון, ועניתי שכן. הוא הזדרז להרגיע אותי: "מה שקורה הוא לא באשמתך". היה ברור לי שעזי מנסה לשמר את ה"העברה האידיאלית" (Kohut, 1968) שלו אלי, ושיקפתי לו את רצונו "להציל" אותי מתחושת הבושה בכישלון בפני הקבוצה. אמרתי לו, "לפעמים חשוב להכיר בכישלון שלך בנוכחות אחרים". באמרי זאת, התכוונתי גם לפתוח מרחב לחברי הקבוצה, בו יוכלו לחלוק עם אחרים את הבושות הסודיות שלהם.
בעבודתו, "גדילה דרך בושה והשפלה", מדגיש סקוט רוטן את חשיבותה של חשיפת סודות מביישים בקבוצה. בדברו על האפשרות לשינוי, הוא אומר שקבוצות מביאות לשינוי, במידה בה הן מרשות למשתתפים לדבר על חלקים הקיימים בתוכם, הנחשבים כלא ברי דיבור (Rutan, 2000).
הקבוצה בסכנת התפרקות
לא הצלחתי להחזיק את כל שמונת החברים בקבוצה. במהלך אביב וקיץ 2011, עזבו חמישה משתתפים את הקבוצה. יש לי הרבה תהיות בקשר לסיבות לכך, ללא תשובות חד-משמעיות. האם כניסתו של עזי לקבוצה, אישיותו האינפנטילית והצורך החזק שלו להיות במרכז, תרמו להתפרקות הקבוצה? האם הייתי אני עצמי מעורבת מדיי, במאמצי לעזור לו להשתלב בקבוצה? אין לי ספק, שגילו המתקדם, 85, היה גורם מרכזי. בכך אני מצטרפת לאנליטיקאים שכתבו על תהליך הטיפול במטופלים מבוגרים ועל מעורבותם שלהם בתהליך (Junkers, 2006).
בראיה לאחור, אני מאמינה שהייתי עסוקה מדיי בהחזקת הקבוצה, ולא הייתי חופשיה דיי, כדי לחשוב על התהליכים בקבוצה ולהתייחס אליהם. רק עכשיו, תוך כדי כתיבה, אני חושבת שלא הייתי מודעת מספיק למצב, בו יכולה התקווה להפוך לחרב דו צדדית. פתחתי קבוצה זו כדי לקדם תקווה אצל אנשים מבוגרים. לא חשבתי שתקווה יכולה להיות גם מאיימת, היות וכאשר האדם מקווה, הוא הופך לפגיע יותר, מועד לאכזבות, ותלוי בקבוצה שתתמוך בתקוותו.
באמירה זו אני מסתמכת גם על מודל שמונה התקופות של אריקסון. השלב האחרון עליו הוא כותב, הוא גיל הזקנה, שבו אפשרי אחד משני מצבי קיום: שלמות האגו או ייאוש. הוא אומר: "כל אחד, כדי לגדול ולהיות בוגר בשל, חייב לפתח, במידה מספיקה, את תכונות האגו המצוינות כך, שאינדיאני חכם, ג'נטלמן אמיתי, ואיכר בוגר יחלקו ביניהם ויכירו זה בזה את השלב הסופי של האינטגרציה" (Erikson, 1963: 269).
אריקסון רלוונטי לפרק זה גם בזכות הקשר שקשר בין הגישה הפסיכואנליטית והגישה הסוציו-תרבותית. "שלמות של האגו, לכן, מצביעה על אינטגרציה רגשית, שמאפשרת השתתפות ב'הליכה אחרי', כמו גם קבלת אחריות על מנהיגות".(עמ' 269)
אף שחמישה משתתפים עזבו את הקבוצה, החלטתי להמשיך עם השלושה הנותרים: עזי, רבקה ופרידה. עזי היה בעל הרצון החזק ביותר להמשיך: "אני מרגיש שלקבוצה יש משהו חשוב לתת לי". אמנם הייתה זו קבוצה קטנה, אך הפעם חשתי שמדובר בקבוצה עובדת. עזי הרבה להביא חלומות לקבוצה.
עזי בעל החלומות – בטיפול האישי ובטיפול הקבוצתי
בתקופה בה היה עזי בטיפול אישי, הוא חלם אלפי חלומות. ברובם הוא הלך לאיבוד; החל בקשר עם אישה, אך מעולם לא הצליח לממש אותו. במרבית החלומות התחלפה הדמות הנשית בין אמו לאשתו. לשתיהן היה תפקיד דומה בעולמו הפנימי.
עד שחל שינוי: עזי סיפר סדרה של חלומות, בהם התמרד כנגד אביו והשפיל אותו. תגובתי הייתה: "החוויה שעברת בקבוצה, אלצה אותך לזוז מהמקום המרכזי שתפשת כילד טוב ועזרה לך להתחיל להתמרד כנגד אביך".
עזי מעולם לא הזכיר בקבוצה את התפקיד הבכיר שמילא אביו בתנועה הציונית בארה"ב. בטיפול האישי הרבינו לדבר על אביו, שלא אפשר לו להיכנס לעולם הגברים, ועל אמו, שהמשיכה להתייחס אליו כאל תינוק, גם כשגדל.
בצעירותו נהג עזי לחשוב שילדותו הייתה מעין "גן עדן". רק מאוחר יותר, בשנות בגרותו, הבין שגדל ב"כלוב של זהב". בהגיעו לגיל ההתבגרות, איש בביתו לא שם לב לכך שכבר אינו ילד. איש מהוריו לא שיקף מודעות לשינויים שחלו בגופו הגדל. אביו היה נואם כריזמטי, עסוק רובו ככולו בתנועה הציונית. עזי ואמו העריצו את האב ו"רקדו" סביבו.
בטיפול האישי הוא הכחיש כל אפשרות של גילויי תוקפנות כלפי אביו. בחלומותיו הוא ביטא תוקפנות, מלווה בתנועות גוף והשמעת קולות (שהעירו את אשתו), אך לא הייתה מכוונת לאדם מסוים. בקבוצה, לעומת זאת, הוא הביא חלומות שעסקו בעימותים עם אביו. השינוי, לדעתי, נגרם בעקבות השינויים שחלו בהעברה שלו כלפיי וכלפי הקבוצה.
טרנספורמציה
בטיפול האישי ניצב עזי תמיד במרכז תשומת הלב שלי. עובדה זו גרמה לו להמשיך את ההעברה האידיאלית כלפיי, כמו גם להמשיך לנסות להרשים אותי בחוכמתו ובהיותו חיובי ולא תוקפני. בקבוצה נעשה עזי, בהדרגה, לאחד מחברי הקבוצה, ללא מעמד שונה מזה של האחרים. הוא הפך לדמות אבהית בשביל רבקה וחלקים גבריים שלו הופנו כלפי פרידה, שמצאה חן בעיניו כאישה. ההעברה החזקה שהייתה לו כלפיי התחלקה עכשיו בין שלושתנו (רבקה, פרידה ואני). עלה בידו לנוע בעולמו הפנימי בין חלקי עצמי שלו כילד, גבר, אבא ו"זקן השבט".
באחת הפגישות הוא סיפר חלום יפה שעסק בו ובפרידה. בחלום הם הולכים ביחד למסיבה ורוקדים. פרידה לובשת שמלה לבנה ונראית מאושרת (שונה מהאופן בו היא נראית במציאות). לראשונה לא היה בחלום אזכור לאמו או לאשתו, גם לא התרחשה קטסטרופה כלשהי שאפיינה תמיד את חלומותיו. כשסיים לספר את החלום, פנה לפרידה ואמר לה: "לו הייתי צעיר ב-20 שנה, הייתי מחזר אחרייך". הם המשיכו לדבר על יחסי גברים ונשים ועל מין. פרידה דיברה על יחסיה עם בעלה ועזי דיבר על יחסיו עם אשתו. הם מצאו דמיון מסוים ביחסיהם עם בני/בנות זוגם.
עזי הפך מודע יותר לעצמו ואמר: "אני לא יודע איך להבחין בין הצורך שלי להרשים ובין הידיעה מי אני באמת". הוא גם נעשה מודע לקושי שלו לוותר על "כלוב הזהב" של הילדות, בעיקר על ההערצה לה זכה כילד. הוא דיבר על הקושי שלו לגדול ולהפוך לגבר. לאשתו היה תפקיד מרכזי ב"סירוס" שלו.
בהדרגה, בעזרת תמיכתן של האחרות, הוא למד להתמודד עם הלחץ המתמיד, שהפעילה עליו אשתו לעזוב את הקבוצה, ובו זמנית נעשה מחובר יותר לכאב הנפשי שחש למשמע העוינות שביטאה כלפי הקבוצה.
עזי קיבל הרבה חום וחיבה משתי הנשים בקבוצה, ונוכח לדעת שרגשות אלה הופנו כלפיו רק בזכות היותו הוא, ולא מפני שהרשים אותן בתכונה או מעשה מיוחדים. בהדרגה, השתנתה ההעברה שלו כלפי הקבוצה כזולת-עצמי, ובמקומה התפתחו יחסי חיבה אמיתיים בינו לבין שתי הנשים.
ניתן לתאר את השינוי שהתרחש בקבוצה במונחיו של פוקס, הכותב על החוק הבסיסי של הדינאמיקה בקבוצה: "הסיבה העמוקה לכך שמטופלים אלה …יכולים לחזק האחד את תגובותיו הנורמאליות של השני ולהפחית ולתקן זה את תגובותיו הנוירוטיות של רעהו, היא שבאופן קולקטיבי, הם מרכיבים את הנורמה שממנה, באופן אינדיבידואלי, סוטה כל אחד מהם" (Foulkes, 1948: 29).
בקיץ 2013 קיבלתי מעזי את המכתב הבא: "נראה לי שהגיע הזמן שאני יכול לעזוב את הקבוצה. אין זה קשור בכלל לאשתי. היא עדין לא יודעת על החלטה זאת ואגלה לה רק אחרי שאעזוב. לאחרונה אני מרגיש טוב, כפי שלא הרגשתי מעולם בשנות בגרותי. אני מרגיש חופשי, ומסוגל ליזום דברים שתמיד חלמתי עליהם. אם אני 'נופל', איני מחמיר עם עצמי כמו פעם. אני רוצה רק 'לחיות', בלי שאצטרך לדווח כל שבוע על איך אני מרגיש. לבי מלא הכרת תודה ואהבה כלפייך, על העבודה הממושכת שעשית אתי כל השנים האלה. לעולם לא אשכח אותך עד יומי האחרון".
קראתי את המכתב ויכולתי לחוש, בין השורות, את האדם האינטגרטיבי שמתאר אריקסון: " זהו הביטחון המצטבר של האגו בנטייה שלו לסדר ולמשמעות. זוהי אהבה פוסט-נרקיסיסטית של האגו האנושי – לא של העצמי – כחוויה המעבירה סדר עולמי ומשמעות רוחנית, למרות המחיר הכואב ששולם עליה. זוהי הקבלה של מעגל החיים היחיד שהיה יכול לקרות, ללא שום חלופות" (Erikson, 1963: 268).
עזי נשאר בקבוצה במשך שנתיים וחצי ונפרד ממנה כשהיה בן 87, כאשר לראשונה בחייו הוא מרגיש "חופשי סוף-סוף". לפני שהצטרף לקבוצה, באחת הפגישות האישיות, הוא נזכר במשפט המפורסם הזה של מרטין לותר קינג. כשאמר אותו, פרץ בבכי עמוק. הוא לא יכול היה לבטא באופן מדויק יותר את משאלתו להיות חופשי מתחושות הדיכאון והחרדה שליוו אותו לאורך כל חייו כאדם בוגר. הוא עבר 6 שנים של טיפול אישי בפאזה הראשונה ועוד 8 שנים בפאזה השנייה של הטיפול האישי שלו, אך הטרנספורמציה והשינוי המשמעותי קרו במהלך השנתיים וחצי בטיפול הקבוצתי.
דיון קליני
עזי שייך לדור של בנים ובנות, שהוריהם הקדישו את חייהם להקמת מדינת ישראל, על חשבון תפקודם ההורי. בד"כ למדו "ילדים" אלה להזדהות עם הפרויקט החשוב של הוריהם וקיבלו את חסכי הילדות כחלק טבעי של חייהם. עזי מעולם לא יכול היה להציב את עצמו מול הוריו, כחשוב לא פחות ממדינת ישראל. בנוסף לכך, נראה שלאביו של עזי היה חשוב להיות הגבר היחיד על הבמה. עזי ויתר על התפתחותו הגברית, כי במשפחתו לא היה מקום לשני גברים. הוא שילם על כך מחיר יקר לאורך חייו הבוגרים, שהתבטא בקריירה שלו, ביחסיו האינטימיים עם נשים ובעולמו הפנימי. עזי הוא דוגמה טובה למודל של פרידמן בנוגע להפרעות יחסים. במאמרו, "טיפול אישי או קבוצתי? אינדיקציות לטיפול מיטבי", הוא טוען ש"הפרעות יחסים הן דפוסים בין-אישיים לקויים. מדובר בקטגוריות של תנועות רגשיות והתנהגותיות שניתן להבחין בהן בחברה בכלל, ובטיפול קבוצתי בפרט. רוב הפרעות היחסים עלולות שלא להופיע במרחב הטיפולי הדיאדי …בהפרעות יחסים, המאופיינות בדפוסים לא פונקציונאליים, יש לטפל במקום שבו הן נוצרות וממשיכות להתקיים. הצורך לחזור על דפוסים ולהפעילם מחדש, מצריך טיפול במרחב המתאים. רק המרחב הקבוצתי מאפשר שינויים הדדיים, העשויים לייצר תנועה לכיוון של החלמה" (פרידמן:,2011: 43-45).
ברצוני להוסיף להבנה הדינמית האישית גם את התרומה של אריקסון (1964) להבנת ההתפתחות בילדות בתוך תקופה של שינוי היסטורי-חברתי.[2]
אריקסון ער לכך ש"העוסקים במימד ההיסטורי רחוקים מאד מהתייחסות לתקופת הילדות" (1964,עמ.44). לפי אריקסון, כאשר אנו לוקחים בחשבון את המימד ההיסטורי בהבנה הפסיכואנליטית של האדם "זהו שינוי יסודי באוריינטציה האתית של האדם הבוגר ביחסו לילדות: לילדות שלו, זאת שעכשיו מאחוריו ובתוכו; לילד שלו שעומד לפניו; ולכל הילדים של כל האנשים סביבו" (1964, עמ. 44).
אריקסון מפציר בפסיכואנליטיקאים "לכלול את האקטואליה (האירועים ההיסטוריים) באופן יותר מכוון ושיטתי כדי לסגור את הפער הקיים בהבנה שלהם בין האדם ההיסטורי לבין האדם האינפנטילי" (1964, עמ. (215
תרומתו של אריקסון, לחשיבות הנסיבות ההיסטוריות-חברתיות, מרחיבה את ההבנה לגבי ההשפעה, שהייתה למאבק על הקמת מדינת ישראל, על עיצוב אישיותו של עזי, שהיה אז בגיל ההתבגרות, תקופה קריטית בעיצוב אישיותו.
האם יש תקווה לשינוי במזרח התיכון?
מה יכולה ללמד אותנו הטרנספורמציה שעבר עזי בקבוצה, על התקווה לשינוי במזרח התיכון?
אני מוצאת הקבלה בין גורלו של עזי וגורלה של מדינת ישראל. עזי נבחר להיות הילד המחונן במשפחתו. בחייו הבוגרים, הוא לא מצא דרך להיחלץ מתפקידו זה ונשאר תקוע בהתפתחותו כילד קטן. נראה לי, שאנו, היהודים, משלמים מחיר יקר על גורלנו כ"עם הנבחר". תפקיד זה משפיע על תפישתנו את עצמנו כאומה, כמו גם על יחסינו עם האומות האחרות בעולם.
"יש לי חלום", שתקום קבוצה גרופ-אנליטית של אומות, כולל ישראל, שבה תוכל כל אומה לחקור את תרומתה לקושי הבלתי פתור, בהשכנת שלום במזרח התיכון.
מקורות
Erikson, E.H. (1963). Childhood and Society (2nd edn). New York: W.W. Norton and Company.
Erikson, E.H. (1964). Insight and Responsibility: Lectures on the Ethical Implications of Psychoanalytic Insight. New York: W.W. Norton & Company.
Foulkes, S.H. (1948). Introduction to Group Analytic Psychotherapy. London: Karnac.
Hadar, B., & Ofer, G. (2001) The Social unconscious reflected in politics, organizations and groups: a case of overseas group analysis training. Group Analysis, 34: 375-385
Junkers, G. (2006). Is it too late? Key papers on psychoanalysis and ageing. Lndon: Karnac.
Kohut, H. (1968) The Psychoanalytic treatment of narcissistic personality disorders – outline of a systematic approach. The Psychoanalytic Study of the Child, 23: 86-113.
Kohut, H. (1971). The Analysis of the self. New York: International Universities Press.
Mahler, M., Pine, F., & Bergman, A. (1975). The Psychological Birth of the Human Infant: Symbiosis and Individuation. London: Maresfield Library.
Quinodoz, D. (2010) Growing Old: A Journey of Self-Discovery. London: Routledge.
Rutan, J.S. (2000). Growth through shame & humiliation. International Journal of Group Psychotherapy, 50 (4).
Schlapobersky, J. (1995). The Language of the Group: Monologue, Dialogue and Discouse in Group Analysis. (pp.211-231) D. Brown & L. Zinkin (Eds.). The Psyche and the Social World. London: Jessica Kingsley.
עופר, ג. והדר, ב. (1998). פוליטיקה, ארגונים, קבוצות – תהליכים מקבילים המתייחסים להרס, הישרדות ויצירה. או: מה קרה בקורס לדיפלומה של המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית. מקבץ,4 1: 9-17.
פרידמן, ר. (2011). טיפול אישי או קבוצתי? אינדיקציות לטיפול מיטבי. מקבץ ,16, גיליון #1: 42-47
[1] דר. גילה עופר ואני ניסינו להתמודד עם הטראומה הזאת באמצעות כתיבת מאמר שבו ניתחנו את הלא-מודע החברתי, שהשפיע על אותם מאורעות (1998).
[2] הדגש של אריקסון על השפעת הגורם ההיסטורי-חברתי מתכתב עם המאמר שד"ר. גילה עופר ואני כתבנו (2001) על השפעת הלא-מודע החברתי-היסטורי על האירועים שגרמו למכון הבריטי להפסיק את ההכשרה שלנו.
דילוג לתוכן