אמהות ובנות: תהליך קבוצתי בשילוב עבודה עם הגוף
סדנת סוף שבוע בהנחיית ברכה הדר
כאשר עורכי הספר פנו אלי בהצעה לכתוב פרק שיתאר תהליך טיפולי של קבוצה בשילוב עבודה עם הגוף, נעניתי להצעה בשמחה. ראיתי בה הזדמנות לתאר את העבודה האינטגרטיבית שפיתחתי, המשלבת אנליזה קבוצתית ואנליזה ביו-אנרגטית (מושגים שיובהרו בהמשך).
בחרתי לתאר תהליך קבוצתי של סדנה שהנחיתי לפני כמה שנים בכנס שנתי של העמותה הישראלית להנחיה וטיפול קבוצתי, במלון הר הכרמל בחיפה. מטרת הכנס לחשוף את המשתתפים, אנשי מקצוע בתחום הנחיית קבוצות, לסגנונות הנחיה שונים ולאפשר להם לעבור תהליך טיפולי המעשיר את ניסיונם. בשלושת ימי הכנס המשתתפים נפגשים כל יום בקבוצה קטנה לבחירת (מתוך עשר קבוצות). הקבוצה הקטנה נפגשת חמש פעמים, ארבע פגישות באורך שלוש שעות עם הפסקה קצרה באמצע. המפגש האחרון, לקראת סיום הכנס, אורך שעה וחצי.
בעלון הכנס הצגתי את עצמי כ"פסיכולוגית קלינית, חיבור גוף-נפש. שילוב בין אנליזה ביו-אנרגטית לאנליזה קבוצתית". וכך תיארתי את הסדנה: "העצמי הגופני-נפשי מכיל את המרחב שבין האמת הגופנית לחוויה העצמית האמיתית. בסדנה נעסוק במרחב הזה ובמשמעותו בעבור כל אחד מהמשתתפים".
אנליזה ביו-אנרגטית
עבודה טיפולית אנליטית שאינה מכירה בדיכוטומיה גוף-נפש ומתייחסת אל המטופל כאל יחידה גופנית-נפשית. גם העבודה הטיפולית היא גופנית ומילולית כאחת. היא מתמקדת באפשרויות הזרימה החופשית של האנרגיה בגוף, איתור המחסומים הגופניים-נפשיים לזרימת האנרגיה, שמקורם בהיסטוריה של המטופל וטיפול בהם.
מקורה של האנליזה הביו-אנרגטית בתיאוריה הפסיכואנליטית. היא התחילה עם וילהלם רייך (1), פסיכואנליטיקאי בן-זמנו של פרויד, שנפרד ממנו ומהחברה הפסיכואנליטית בשל חילוקי דעות מהותיים על תפיסת האדם ויכולתו להשתנות. רייך סבר כי מנגנוני ההגנה שאתם מתמודדת הפסיכואנליזה אינם רק נפשיים, אלא באים לידי ביטוי בחסימות גופניות. לכן בעבודה האנליטית יש להתייחס לגוף ולמתרחש בו. רייך עשה שינוי רדיקלי במיקום כס המטפל ועבר לשבת לצד המטופלים השוכבים על הספה, במקום מאחוריהם, ולעבוד אתם על המתרחש בגופם. רייך התמקד בנשימה ובזרימה המינית בגוף. התיאוריה והפרקטיקה שלו היא הבסיס לשיטה הטיפולית שנקראת כיום ביו-אנרגיה – שיטה טיפולית גופנית, שאינה נסמכת על התיאוריה הפסיכואנליטית.
ממשיכו, אלכסנדר לואן (2), שינה את המערך הטיפולי ועבד עם מטופליו בכל התנוחות הגופניות המקבילות להתפתחות הנפשית: שכיבה, ישיבה ועמידה. זה היה שינוי רדיקלי נוסף בטכניקה הטיפולית. לואן החזיר את הביו-אנרגיה למקורה הפסיכואנליטי ונתן לה את השם אנליזה ביו-אנרגטית. הוא לימד וטיפל בפיל הלפר, שהיה המורה והמטפל שלי. הלפר הרחיב את התפיסה הביו-אנרגטית לחיבור שבין המיניות לבין התפתחות ומימוש עצמי.
זוהי התפיסה התיאורטית שמלווה אותי כשאני עובדת בטיפול אנליטי ביו-אנרגטי.
אנליזה קבוצתית
האנליזה הקבוצתית אינה מכירה בדיכוטומיה אינדיבידואל-קבוצה. התינוק האנושי מפנים את החברה והתרבות שלתוכה נולד באמצעות הקשר עם הוריו, הנציגים הראשונים שלה. לכן נפשו מתפתחת מלכתחילה כאינדיבידואלית וחברתית בו-בזמן.
גם מקור האנליזה הקבוצתית בתיאוריה הפסיכואנליטית. היא פותחה על ידי פוקס (3), פסיכואנליטיקאי בריטי שטיפל בחיילים שלקו בהלם קרב במלחמת העולם השנייה. פוקס ראה בקבוצה את המקום הטבעי לטיפול באנשים שבעיותיהם התפתחו במסגרת החברתית שבה הם חיים – בראש וראשונה במסגרת המשפחתית. פוקס הושיב את המטופלים במעגל, פנים אל פנים. הוא הניח שבתור אנשים יש להם הרבה מן המשותף. השוני ביניהם הוא הייחודיות האינדיבידואלית של כל אחד מהם.
לכן המטפל הקבוצתי שעובד לפי האנליזה הקבוצתית מסתכל כל הזמן על הקבוצה דרך שתי פריזמות: הקבוצה כשלם והאינדיבידואלים המרכיבים אותה. פוקס ראה את הנפש האנושית (Mind) במרחב שבין האנשים, ולא בתוך הגוף הפיזי האינדיבידואל. מושג המפתח של האנליזה הקבוצתית הוא המטריקס ( (Matrix– מצע העבודה הקבוצתית שמייצג את הMind- של הקבוצה, ומכיל את כל האינטראקציות והקומוניקציות שלה מרגע היווסדה. פוקס ראה בקומוניקציה המילולית את הכלי הטיפולי העיקרי. מטרתו היתה להפוך כל אירוע בקבוצה – התנהגותי, גופני, הבעתי – לבר-דיבור.
מעניין לציין שפוקס ורייך נולדו ופעלו באותה תקופה, אך לא היה ביניהם שום קשר מקצועי. שניהם היו יהודים שעברו הכשרה פסיכואנליטית וערכו שינוי רדיקלי בתפיסתם המקצועית. שניהם עזבו את גרמניה בעקבות עליית המשטר הנאצי. פוקס עבר לבריטניה ורייך לארצות הברית.
החיבור התיאורטי בין האנליזה הקבוצתית לאנליזה הביו-אנרגטית
אנליזה ביו-אנרגטית רואה את האדם באופן מהותי כיצור מיני. זהו הביטוי לביולוגיה שלנו, שאינה ניתנת לבחירה. המיניות מגיעה לשכבות הביולוגיות העמוקות ביותר של האורגניזם שלנו. המימוש שלה מתרחש בשדה החברתי שבו אנו חיים. אנליזה ביו-אנרגטית רואה בחיפוש אחר מימוש המיניות והזוגיות את הבסיס למימוש העצמי. אנו רגילים לראות במין אירוע אישי, אבל האנליזה הביו-אנרגטית מדגישה את מורכבות ההתפתחות הנפשית (שהמיניות היא חלק ממנה) בגלל התרחשותה באינטראקציה עם אנשים אחרים, תחילה בשדה המשפחתי ואחר כך בקבוצה ובחברה הרחבה יותר. לכן האנליזה הביו-אנרגטית רואה קוטביות בין ההיבט האורגניזמי של האישיות לבין ההיבטים החברתיים. שני ההיבטים האלה נפגשים באדם האינדיבידואלי.
כפי שכבר ציינתי, פיל הלפר (4) פיתח את התפיסה ולפיה הציר המרכזי של העצמי (החוויה והתפיסה של האדם את עצמו) הוא הזהות המינית, במובן העמוק של המילה. הסובייקט האנושי צריך לעבור מסע התפתחותי שמתחיל בלידה הביולוגית שלו (שקובעת אם נולד זכר או נקבה) ומביא להתיישבות הנפשית בגורל הביולוגי הזה. זהו ההישג הנפשי המסובך והמורכב ביותר שלעולם אינו מסתיים. החלק הפסיכולוגי של המסע הזה יבוא לידי ביטוי בהתפתחות "כבוד עצמי" (Self Respect) שגם הוא מורכב משני ההיבטים: אורגניזמי וחברתי. ה"כבוד העצמי" שמושתת על המורשת הביולוגית שקיבלנו משקף גם את הרגישות האנושית שלנו לעמדה שאנו תופסים בקבוצת השייכות שלנו. הלפר רואה בעצמי החברתי חלק מהמורשת הביולוגית של היצור האנושי. כלומר מיניות וחברתיות הן בסיס המין האנושי.
כמו האנליזה הביו-אנרגטית, גם האנליזה הקבוצתית אינה מכירה בדיכוטומיה גוף-נפש. לדבריו, "השיטה והתיאוריה של אנליזה קבוצתית נמנעת מ'בעיות' כמו ביולוגיה לעומת תרבות; סומאטי לעומת פסיכולוגי; אינדיבידואלי לעומת קבוצה, מציאות לעומת פנטזיה. במקום זה אנחנו משתדלים להשתמש במושגים שמבטאים את ההשקפה האינטגרטיבית שלנו".
אף שהעוסקים בכל אחד משני התחומים אינם מכירים את התחום השני, הקרבה התיאורטית של שתי גישות אלה הובילה אותי באופן טבעי לפתח גישה אינטגרטיבית ביניהן.
כמה מלים על עצמי
בשנותיי הראשונות כפסיכולוגית קלינית עבדתי בשלוותה בהוד השרון, בית חולים לנפגעי נפש. באותן שנים שלוותה הייתה מעוז הטיפול הפסיכואנליטי, ושם קיבלתי את הבסיס לחשיבה הפסיכואנליטית המשרת את עבודתי עד היום. באותן שנים החשיבה הפסיכואנליטית התאפיינה בעיקר בהתעלמות מהחוויה הגופנית של המטופל, ותיאורטיקנים שהתריעו על כך לא זכו למקום מרכזי. כיום, בהשפעת התפתחות התיאוריה והטכניקה הפסיכואנליטית, היחס לגוף מקבל יותר מקום, אבל הטכניקה נותרה מילולית בלבד.
המקום השולי של הגוף בטיפול גרם לי מצוקה. חיפשתי דרכים מקצועיות להרחיב אותו ומצאתי אותו בקבוצה הראשונה בישראל שעברה הכשרה פורמאלית באנליזה ביו-אנרגטית. מורי הקבוצה היו מטפלים ביו-אנרגטיים שהגיעו מארצות הברית כדי ללמד את השיטה. ההכשרה הארוכה והאינטנסיבית שעברתי באנליזה ביו-אנרגטית נתנה לי ממד עומק לראייה ההוליסטית של האדם, וגם כלים לעבודה טיפולית שכוללת את הגוף. במשך ההכשרה הגעתי למסקנה שהמורים שלי "עיוורים" להבנה כיצד המסגרת הקבוצתית שבה נעשית הלמידה משפיעה על המתמחים, מעבר לעבודה הביו-אנרגטית בקבוצה. הגעתי למסקנה שעבודה טיפולית במסגרת קבוצה שאינה מביאה בחשבון את הערך המוסף של היחס בין האינדיבידואל לקבוצה לוקה בחסר. לכן בחרתי לעבור הכשרה נוספת באנליזה קבוצתית, שאף היא היתה ארוכה, אינטנסיבית ומעמיקה.
בשנים האחרונות פיתחתי גישה המשלבת בין שני התחומים, ואותה אני מיישמת בעיקר בסדנאות קצרות מועד כמו המתוארת בשורות הבאות.
+++
לסדנה בהנחייתי נרשמו שמונה משתתפות, כולן נשים. לפי האנליזה הקבוצתית, זהו מספר אופטימאלי לטיפול קבוצתי. לעומת זאת, המגדר ההומוגני, המייצג רק חצי מהאוכלוסייה בחברה, אופטימאלי פחות.
מפגש ראשון:
אני פותחת בהנחיה של חיבור לגוף. מציינת שכולנו נשים ובינינו דמיון ביולוגי. יושבות על הכיסאות, במעגל. אני מציעה לעצום עיניים – מה שמאפשר להקשיב פנימה ולהיות פחות עסוקה במפגש הראשוני עם נשים חדשות, פנים וגופים לא מוכרים. כשאני מנחה הקשבה לגוף, גם אני בעיניים עצומות, קשובה יותר לגוף שלי ולתחושות שעוברות בי. מתוך ההקשבה לגופי, אני מנחה את ההקשבה לגוף:
"שימו שתי רגליים מקבילות על הרצפה ברוחב האגן. כוונו את המודעות שלכן לכפות הרגליים. איך התחושה בתוך הנעליים, האם אפשר לחוש את הקשר של כפות הרגליים לרצפה (לאדמה)? עכשיו העבירו את המודעות לאגן, לתחושה של הקשר שלו לכיסא, עד כמה הוא מונח ומקבל תמיכה מהמושב של הכיסא. תתחילו להקשיב לנשימה שלכן, בלי לעשות שום מאמץ לשלוט בה או לשנות אותה. האם אתן מרגישות את הנשימה שלכן עמוקה, או יותר שטחית? איפה מתרחשת הנשימה באופן יותר ברור – בבטן או בבית החזה? שימו לב לשני כיווני הזרימה האנרגטית בגוף – זה שעולה מהאדמה כלפי מעלה, דרך הרגליים, האגן, לאורך החלק הקדמי של הגוף, עובר דרך עצם החיק, הטבור, הסרעפת, עצם החזה, וזה שמתחיל לרדת דרך הכתפיים למטה, דרך הגב, משני צדי עמוד השדרה, אל החלק האחורי של האגן, בחזרה אל הרגליים ודרך כפות הרגליים חוזר אל האדמה. נסו לחבר את המהלך הזה עם קצב הנשימה. בשאיפה האוויר עולה למעלה במעלה החלק הקדמי של הגוף, ועם הנשיפה האוויר יורד במורד הגב אל האגן, ודרך הרגליים וכפות הרגליים בחזרה אל האדמה…" (שתיקה של כמה דקות כדי לא להפריע להקשבה לנשימה).
"שימו לב לתחושות הגופניות כרגע: האם אתן חשות מתח באזור מסוים בגוף? האם המתח הזה מוכר לכן ממצבים אחרים שיש בהם תערובת של התרגשות, חרדה, סקרנות? אם אתן מרגישות רצון לשנות משהו בתנוחה שלכן כרגע, אנא, עשו זאת. שימו לב לתנוחת הראש שלכן, האם הוא המשך של עמוד השדרה? האם הוא נוטה אחורה, או אולי קדימה? עד כמה אתן פנויות להקשיב לתחושות הגופניות, או שהמחשבות תופסות את רוב ההקשבה שלכן?
לפני שנסיים בואו נחבר את האנרגיה של הראש עם האנרגיה של הלב. הורידו את הסנטר אל עצם החזה וחברו בין הראש (מחשבות) לבין הלב (רגשות). לאט לאט החזירו את הראש בהמשך לעמוד השדרה, ובקצב המתאים לכן פיקחו את העיניים. אנא, אל תפקחו את העיניים לפני שתכינו את עצמכן שאתן עומדות לחזור אל המעגל. אפשר לפקוח את העיניים לשנייה ושוב לעצום, ואז לפקוח בהדרגה ולחזור למעגל".
לאחר ההנחיה של החיבור לגוף אנו עוברות להצגה עצמית של כל אחת מהמשתתפות. הן מספרות פרטים כלליים על עצמן, על העיסוק המקצועי. חלקן מתייחסות לחוויה הגופנית שלהן כרגע. אציג את המשתתפות דרך דברים שאמרו על עצמן ועל גופן (השמות בדויים, הם נבחרו על ידי המשתתפות שגם אישרו את פרסום הפרק):
דבורה: "הרגשתי את הגוף העייף שלי".
אורנה: "שמתי לב להולם מוגבר של הלב".
נעמה: "אני מתחילה כל בוקר בישיבה במדיטציה למשך חצי שעה".
רינה: "לפני שנתיים הגוף שלי הצהיר הצהרה, מקווה שיהיה אפשר לגעת בזה, בגלל זה בחרתי בקבוצה הזאת".
מירי: "אני מרגישה קצת עייפה וקצת מוטרדת, וגם סקרנית לגבי הסדנה".
שירה: "לפני כמה שנים, בסיום הלימודים, דרך מה שהרגשתי בגוף, הבנתי כמה הראש והגוף מנותקים. הייתי יוצאת מהשיעורים עם מיגרנה או כאבי בטן. בשנה שעברה פעם ראשונה הקשבתי ללב ולא לראש, ועזבתי בבית בעל ושני ילדים מתבגרים ובאתי לכנס הזה. השנה החלטתי לבוא שוב. בהנחיה הרגשתי בהתחלה שחרור, ולקראת הסוף הרגשתי שאני מתנפחת וכבדה, כאילו אני שוקלת 200 ק"ג, משהו שאף פעם לא חוויתי. אני שמחה להיות פה".
דניאלה:" בדרך כלל אני עובדת הרבה עם הראש".
רמה: "בעבר הייתי מורה ליוגה ומדיטציה, אחר כך עזבתי ועברתי לתחום האקדמי, ולאחרונה התעורר בי הצורך לחזור אל הגוף ולהכניס את זה גם לעיסוק המקצועי העכשווי שלי".
לאחר הסבב הזה אני מציגה את עצמי, באופן דומה לדברים שכתבתי בתחילת הפרק.
משתררת שתיקה, שאופיינית להתחלה של קבוצה המורכבת מזרים.
מירי אומרת שהיא נבוכה מהשתיקה, וגם מאוכזבת, לא רצתה קבוצה שבה מדברים, קיוותה למשהו יותר חושי, חווייתי. נעמה: "כאשר ברכה התייחסה לזה שכולנו נשים, ובינינו דמיון ביולוגי, הרגשתי מין התרגשות וחיבור לחלקים המיניים היותר צעירים שלי" (נעמה היא האישה המבוגרת ביותר קבוצה, והיחידה שהיא כבר סבתא, כמוני).
שירה מתארת תחושה של כיווץ וחוסר נוחות, מלווה בקנאה כשהיא שומעת מישהי שמדברת בחופשיות על המיניות שלה. היא מתארת את הקנאה שלה בנשים המבוגרות במלתחה שמסתובבות עירומות בחופשיות. היא עצמה מרגישה כל כך עצורה.
בין לבין עדיין יש רווחים של שתיקה. אני חושבת לעצמי שאנחנו "מחממים את המנוע", מקשיבה איך כל אחת מנסה לעשות את דרכה לתוך המטריצה הקבוצתית שמתחילה להתהוות, ותוך כדי כך חושבת על עצמי ועל מקומי במטריצה הזאת. בחלק מהמחשבות אני גם משתפת, למשל: שמיניות הוא נושא שאני מרבה לעסוק בו ולכתוב עליו.
אנחנו יוצאות להפסקה קצרה ואחריה דבורה אומרת שיש בתוכה שני קולות: קול אחד רוצה לחזק את הזהות והתחושה הנשית. הקול השני רגיל לא לעשות עניין מנשיות. כשקיבלה לראשונה וסת, התגובה של אמה היתה: "זה לא צריך להפריע לכלום". היא מספרת לנו שהיא אוהבת חיבוקים, בניגוד לאמה.
רמה (בחורה רזה מאוד) מספרת שתמיד רצתה להיות "אחלה גבר" ולאחר שנהייתה אימא, חל בה שינוי מהותי. היא מתארת איך שמה את תינוקה צמוד לשד לראשונה והייתה בטוחה שלא יצא ממנו כלום. להפתעתה הבינה שיוצא חלב והתינוק יונק. מאוחר יותר התברר שהיא שופעת חלב. היא ילדה עוד שני ילדים ואת כולם הניקה.
דמותה האימהית שופעת החלב של רמה תלווה את הקבוצה בהמשך. בינתיים היא תורמת למטריצה הקבוצתית דימוי חשוב של אימא מזינה.
מתפתחת שיח על נשיות. מירי מתרגשת לשמוע את הדברים של רמה, שומעת בהם הרבה חושניות, ומבינה עד כמה היא לא מחוברת לנשיות שלה. מירי מתארת את הנשיות שלה כאילו היא הולכת על ידה, אבל במרחק ממנה. מירי מתארת את אמה כאישה שלא היוותה מודל מספק לנשיות. לעומת זאת, היא אומרת שלמדה לחבק את אביה, וזה גישר על הקושי והריחוק ביניהם.
נעמה מספרת עד כמה אהבה את אמה המנוחה. תמיד היה גבר שהסתובב סביב אמה, ורק אחרי שהתאלמנה הבינו שהוא היה המאהב של אימא. גם הסיפור הזה ילווה את הקבוצה בהמשך.
שירה מספרת כמה רצתה לראות את הוריה מחובקים בילדותה, לחוש ביטחון, אבל לא הייתה ביניהם קירבה. לעומתה, הבנים המתבגרים שלה לא סובלים לראות את הוריהם מתחבקים. היא מוסיפה בכאב כמה היא אוהבת לחבק את הבנים, ואילו הם מרגישים שזה כבר לא מתאים להם.
אני אומרת לקבוצה שאני שומעת בדבריהן מבט של ילדות על הוריהן, ושואלת את עצמי איך הן מסתכלות עלי. כמה מהן מרשות לעצמן להשיב. אורנה ודניאלה אומרות לי שאני דומה לאמן. אורנה גם מתייחסת לחגורה על הבטן שלי, שנראית לה כמסתירה משהו. שירה מספרת על אמה שהולכת כל השנים עם חגורה, גם אם אינה מתאימה לבגד. היא אומרת שהחגורה שלי נראית לה רכה, ונותנת יציבות.
אני חושבת לעצמי שהעיסוק שלהן בחגורה שלי, שמסתירה את הבטן, קשור לנוכחות הפיזית שלי בקבוצה המייצגת נוכחות של אימא שהיא גם גוף. עולה השאלה כמה הן יכולות להרגיש חופשיות להתעסק עם הגוף שלי, ברמה הסימבולית, כמו שילדים מתעסקים עם הגוף של אמם.
אורנה מספרת על אימא ניצולת שואה, שהייתה בגיל ההתבגרות כשפרצה המלחמה. אמה תמיד אמרה על עצמה שיש לה "אינטליגנציה שבורה". אבא לא העריך את אימא כל השנים, והיא ואחותה למדו להעריך אותה רק כשהתבגרו. אני חושבת לעצמי שאורנה מספרת בעצם על "אימא שבורה" ועל כמה זה קשה להיות בת לאימא כזאת.
דניאלה משתפת שהתאכזבה לגלות שאין גברים בקבוצה, ציפתה לשיקופים (Mirroring) גבריים. חושבת שאולי הנושא גוף-נפש "אשם" בכך.
אני אומרת שאולי נצליח להפוך את ה"אין" ל"יש", להפיק ממנו משהו. האמירה הזאת מרגשת את דניאלה, שמתחילה לבכות.
רינה מספרת לקבוצה עד כמה היא מתגעגעת לחיבוק ולמגע של אמה, שנפטרה לפני שנתיים. היא מספרת בבכי כיצד המחלה של אמה נכנסה לאירועים קריטיים נוספים בחייה, והעומס גרם לה להתמוטטות גופנית ולהתפרצות מחלה אוטואימונית. גם הסיפור הזה ילווה את הקבוצה בהמשך.
אני מתרגשת מהנושא קשר בין בנות לאמהות שעולה בקבוצה בחוזקה, ומשתפת את חברותיה: "מרגש שיש לי כאן קבוצת בנות, כי במציאות חיי אני אימא לשלושה בנים".
בנקודה זו סיימנו את היום הראשון בסדנה. יצאתי מהקבוצה כשמחשבות רבות בראשי. תהיתי מדוע הרגשתי צורך לשתף את הקבוצה בעובדה שאני אם לבנים בשלב כה מוקדם של העבודה המשותפת שלנו. חשבתי שאולי ההתרגשות מקבוצת הבנות חסמה בפני את האפשרות לתת לקבוצה יותר מקום לכעסים עלי. למשל, דניאלה ניסתה להאשים אותי ואת הנושא גוף-נפש בכך שאין גברים בקבוצה, ואני מיהרתי להבטיח שנהפוך זאת ליתרון.
ידעתי שהעמדה הרגשית שלי, שבאה לידי ביטוי בהתערבויות אלה, תשפיע על המשך התהליך וחיכיתי לראות כיצד יתפתח.
מפגש שני:
דניאלה ממשיכה בדברים שאמרה אתמול: מספרת לקבוצה שהיא בגיל די מתקדם, עדיין לא התחתנה והחליטה להביא לעולם ילד ולגדל אותו לבד. היא בוכה מהתרגשות ומשתפת את הקבוצה בשמחה הגדולה שמילאה אותה בקבלת ההחלטה. היא מספרת על פחד גדול מתלות, שמפריע לה להיכנס לזוגיות.
נעמה מספרת מה חלמה בלילה: "אנחנו בסנטוריום, כולם לבושים לבן, יושבים בכיסאות נוח ושותים מים מיוחדים, בקיצור עסוקים בבריאות. אנחנו קבוצה של מבוגרים, האווירה נעימה וברקע מוסיקה שקטה. פתאום מישהי נכנסת ואומרת: "מה אתם יושבים ככה ונהנים? בחוץ יש מלחמה…." היא התעוררה עם כאב בטן חזק.
בתפיסה הטיפולית של אנליזה קבוצתית חלום מבטא תמיד גם את העולם האישי הפנימי וגם משהו שקורה בתהליך הקבוצתי. אני חושבת לעצמי שהחלום של נעמה מבטא משהו מתחושתה לגבי הבדלי הגילים בינה לבין האחרות בקבוצה. אולי זה דיאלוג בין חלקים מבוגרים וצעירים בתוכה. ואולי שאלה לגבי הכיוון שאליו הקבוצה הולכת: האם זה יהיה סנטוריום שבו עסוקים בבריאות, ושהאווירה בו נעימה ושקטה, או האם תהיה כאן מלחמה. מלחמה על המקום בקבוצה, על הקשר אתי, על המקום המקצועי שלהן בעולם, על ההצלחה בזוגיות ובהקמת משפחה. אני מחליטה להשאיר לקבוצה להחליט מה היא עושה עם החלום.
אני אומרת לקבוצה שכל מיני תחושות גופניות מתחילות להיכנס למטריקס הקבוצתי.
דניאלה מתחברת: "יש לי צורך מאד גדול ב… רעב". אני שואלת אותה איזו מילה נמנעה מלומר. דניאלה: "הזנה". היא יושבת מולי ואומרת שדבריה מכוונים גם אלי. היא מספרת על אמה שמגישה את כל הסירים לשולחן בכל אחד ושמה לכל אחד בצלחת. דניאלה מעידה על עצמה שהיא תמיד רוצה לקחת לבד. גם במכונית היא אוהבת לנסוע לבד, אבל לפעמים גם עם אחרים – חוויה של ילדה שיושבת מאחור.
מירי מתחברת לצורך להיות לבד. מספרת על התקופה שבה כתבה עבודת גמר לתואר שני בנושא "קשר ראשוני" והיתה במודעות לעור שלה ולתחושות על פני העור בצורה כה חזקה, שהרגישה שהיא "כמעט מתחרפנת". תחושות אלו גרמו לה להתרחק מאמה – אישה לא מחבקת, שנתנה הרבה חופש. מירי אומרת שרק במקרה התחתנה והביאה ילדים.
אני מזכירה לה שאתמול, בהתחלת הקבוצה, כעסה שאנחנו לא מתחילים עם חוויה נוגעת – בעצם היה לה קשה להיות לבד בשלבים שלפני החוויה הקבוצתית. מירי עונה שאתמול הרגישה שאני מרוחקת והאטיות שלי הרגיזה אותה.
תוך כדי השיחה רמה משתעלת מדי פעם ואורנה מוטרדת מכך. אורנה מספרת שבילדותה היתה חולת אסתמה והשיעול של רמה מחבר אותה לקושי לנשום. אנחנו יוצאות להפסקה וחוזרות להמשך המפגש השני.
בתחילת המפגש עולה שוב הסיפור של אמה של נעמה שהתאלמנה, ואז "השתלט" עליה הגבר שהיה המאהב שלה ולא אפשר לה להיות לבד עם ילדיה. רמה מגיבה לסיפור של באופן גופני חזק, ואומרת שהיא קולטת בגופה שהגבר הזה סוטה. היא מספרת על אמצעי ההגנה שבנתה בשנות התבגרותה ויחסיה עם גברים. בהגנות האלה הייתה איכות של ניתוק שכיום היא כבר לא מרגישה, העור שלה יותר שקוף וחדיר.
אני שוב משקפת את הדיבור הסומאטי בקבוצה, ומציינת חוויות שעדיין לא עברו מנטליזציה (נהפכו לחומרים נפשיים ברי-דיבור). בעקבות זה אורנה פונה אל רמה ואומרת לה: "הגוף שלך נוכח פה חזק מאוד ויש לו אמירה". רמה מגיבה ב"אני לא מבינה". אני מבינה על מה אורנה מדברת, אבל מחליטה לראות לאן הקבוצה תיקח את זה. אני מודעת לכך שאני משאירה את אורנה במקום לא נח, בתקווה שהקבוצה תתייחס לנושא בהמשך. בינתיים הקבוצה הולכת למקומות אחרים.
שירה, ששתקה כל הבוקר, נכנסת לראשונה לשיח הקבוצתי. היא מדברת על הכאב בקשר עם הוריה. אביה מרוחק, לא יודע כלל לבטא אהבה ואפילו דחה פניות אהבה מצדה. לעומתו, אמה לא מאפשרת שום מרחק בקשר. מתקשרת אליה שש פעמים ביום, כדי לבדוק שהיא בסדר. שירה מנסה להתגבר על הכעס שהטלפונים התכופים מעוררים בה, ולכן עונה לה בטון עצבני. היא מספרת שהחליטה לעזור לעצמה בזיהוי מוקדם של שיחה מאימא. כשאימא מתקשרת מופיע על הצג סימן שמיידע אותה שזאת היא, ואז היא משתדלת להתגבר על הכעס ולענות לה בצורה עצבנית פחות. אמה של שירה ניצולת שואה – נושא שילווה אותנו גם דרך נשים נוספות.
בינתיים אני חושבת לעצמי עד כמה הקבוצה עסוקה בנושא של נפרדות ואינדיבידואליות בקשר עם ההורים, בעיקר עם האמהות, ועד כמה קשה ליצור קשר של נפרדות בריאה עם הורים שכל כך סבלו (שואה). אני מחליטה לחכות ולתת לקבוצה להמשיך לדבר בלי התערבות שלי.
רינה מוסיפה פרטים לסיפור שלה, שהחל לעלות בפגישה הקודמת. היא הילדה הצעירה במשפחה שעלתה מטוניס, היא היחידה במשפחה שלמדה באוניברסיטה, חלק מאחיה לא סיימו תיכון, היא סיימה דוקטורט בנושא קשר אבות ובנים. אני חושבת על ההדהוד בין עבודת הגמר של מירי בנושא קשר ראשוני (שהוא בדרך כלל עם האם) לעבודת הדוקטורט של רינה. כיצד שני הנושאים האלה נכנסים למטריצה שנבנית בקבוצה.
אביה של רינה נפטר כשהייתה בשנות העשרים לחייה. במשפחה הייתה ביקורת על כך שהיא דוחה כניסה לזוגיות והקמת משפחה בגלל שאיפות אקדמיות. היא זכתה לעידוד ולתמיכה מאמה, שגם הדפה את גלי הביקורת. רינה מתאמצת לא לבכות ואומרת שהיא פוחדת לתת לדמעות על אימא לזרום בחופשיות, שמא לא יסתיימו לעולם.
דניאלה מביעה קנאה ברינה, שעשתה הכול בכוחות עצמה. שני ההורים שלה אקדמאים והיא לא ידעה להגיד לעצמה מה היא רוצה ללמוד. היא חשבה שאוניברסיטה היא מציאות משותפת לכולם, ש"כולם נולדים באוניברסיטה".
לקראת סיום הפגישה אני מחליטה להתערב ולדבר על הקשר בין הנושאים שהן מעלות לבין הקשר שהן יוצרות אתי בקבוצה. אני תוהה עד כמה הן מרגישות חופשיות ומרשות לעצמן להגיד דברים לגבי הקשר שלהן אתי, או ביניהן.
אני מזכירה לדניאלה שכאשר דיברה על הצורך בהזנה ישבה מולי ודיברה אלי, אבל לא המשיכה בנושא. מכיוון שראיתי שאף אחת לא המשיכה את דבריה של אורנה לרמה לגבי נוכחות הגוף שלה בחדר, חזרתי לנושא של צורך להימנע מקונפליקט וכעס ביניהן. אורנה אומרת: "על זה דווקא יש לי מה להגיד לך, כי הרגשתי שעזבת אותי לבד". הפסקת צהריים.
מפגש שלישי:
תחילת הפגישה מוקדשת לבירור האינטראקציה שהייתה בין אורנה לרמה. אורנה סופגת ביקורות קשות על הסגנון הישיר והלא מתאים שבו התייחסה לגוף של רמה.
שירה מדברת על הפחד שלה מישירות, ואומרת שהיא רוצה לנסות להתגבר עליו, לא לחשוש כל כך לפגוע באחרים. היא מספרת על מקרה שבו הניחה את ידה על בטן של חברה הרה. החברה נרתעה ושירה הרגישה שעשתה משהו לא בסדר. אחרי כמה שנים החברה נפטרה מדום לב, בת 29. אני חושבת ששירה מכניסה למטריצה הקבוצתית את הפחד המאגי לפגוע ולהרוס, ואת הדילמה האנושית לגבי האפשרות להתנהג באופן ספונטני ולא הרסני.
דבורה יוצאת בחריפות נגד התעוזה של אורנה להעביר ביקורת על הגוף של רמה. היא מספרת על הרגישות שלה לסגנון הבין-אישי האופייני בבית שבו גדלה. כשרצו להחמיא לה אמרו: "דווקא השמלה הזאת יפה".
שירה שואלת בתמיהה: "מה, רק אני ואורנה חושבות שרמה רזה מאוד?" ושואלת את רמה אם היא מוכנה לדבר על זה. רמה עונה בכעס בשלילה ושירה נבהלת.
אני מבינה שיש כאן הכחשה מסיבית של רמה, שעלולה ליצור חסימה בתקשורת בקבוצה, ומחליטה להתערב ולעזור לקבוצה לפנות מקום לגוף הרזה של רמה. אני שואלת את רמה אם היא מוכנה לדבר על גופה.
רמה מספרת שמאז ומתמיד הייתה רזה, אבל בהריון האחרון פרצה בגופה מחלה אוטואימונית שפוגעת באכילה. תוך כדי דיבור רמה מבינה שהיא רגילה לצאת מהבית לעולם חמושה בהתגוננות נגד התקפות על גופה. היא מודה לאורנה שהביאה את זה למודעות שלה.
בסוף המפגש אורנה מספרת לקבוצה שהתאלמנה בגיל 38. הפסקה קצרה.
הקבוצה המומה מהסיפור של אורנה. הוא מחבר את שירה, בת 38, לחרדות שלה. הקבוצה משקפת לה איך הפנימה את החרדות של אמה.
בשאר הזמן הקבוצה עסוקה בסיפור של דניאלה ובניסיון להבין את הפחד שלה מזוגיות. דניאלה מרגישה שהיא נמחקת כאשר היא בקשר זוגי – היא מאבדת את הקשר עם עצמה, רצונותיה ותחושותיה כדי לפנות מקום מלא לבן זוגה, ואז מרגישה מתוסכלת בקשר הזוגי.
אנחנו יוצאות להפסקה גדולה ולארוחת ליל שבת. נשוב להיפגש למחרת בבוקר. אני שואלת את עצמי הרבה על המקום שהגוף תופס במקום המילים. חושבת על העבודות שכתבו מירי ורינה, שעוסקות בצורות שונות בקשר עם הורים. חושבת על העובדה ששתי נשים בקבוצה סובלות ממחלה אוטואימונית – מה יכולה להיות המשמעות של זה?
מפגש רביעי
אני פותחת בהזמנה לנסות למצוא מילים למה שאי אפשר לדבר עליו, והוא מתבטא באופן גופני.
רמה אומרת שתצטרך לנסוע הביתה כמה שעות לפני הסיום, כי אחד הילדים שלה חולה עם חום גבוה. רינה מקבלת את ההזמנה ואומרת שהיא לא יודעת איך לדבר על המחלה שלה. היא מספרת איך המחלה השתוללה בגופה, בכל הרקמות ומשתמשת בביטוי "הגוף שלי צעק". רינה מספרת מה קדם להתפרצות המחלה ולכולנו ברור שהייתה בעומס גופני ורגשי למעלה מיכולתה.
אני חושבת על האפשרות להציע להן התנסות בתרגיל "התקף זעם", שמטרתו לבטא רגשות עוצמתיים של כעס, זעם ותסכול, כמו שילדים קטנים מבטאים לפעמים.
תוך כדי הסיפור העמוס של רינה, והמחשבות שלי על התרגיל הגופני, רמה נכנסת לשיח בהזדהות גדולה עם המחלה האוטואימונית שהתפרצה בגופה לאחר הלידה. רמה מספרת על מפגש עם מורה בכירה ליוגה, שאמרה לה: "נראה שבגוף שלך יש צעקה, את צריכה ללכת לים לצעוק".
בשלב זה אני משתפת אותן במחשבה שלי ומזכירה את המלים שרינה השתמשה בהן במפגש הראשון: "הגוף שלי אמר את דברו". אני נזכרת גם בדבריו של הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן (5): "לפעמים נכנס לקליניקה שלך מטופל ואתה רואה שבגוף שלו יש צעקה". ביום הראשון מירי הזכירה את אייגן (6), את ספרו ""Psychic Deadness ("תחושת מוות נפשי") ואת הרלבנטיות של השם בעבורה.
אני שואלת אותן אם הן מוכנות להתנסות כזאת. שירה אומרת שהיא פוחדת, אבל מוכנה. אני מסבירה שבמפגשים של האנליזה הביו-אנרגטית אנחנו עושים את התרגיל בשכיבה על הרצפה, אבל כאן נבצע אותו בישיבה על הכיסאות. אני מנחה אותן להחזיק את הידיים מאוגרפות לפני הפנים, להתחיל לצעוד עם הרגליים כאילו הן עולות במעלה ההר, להוסיף לתנועת הרגליים את תנועת הידיים המאוגרפות, לסובב את הראש מצד לצד ולצעוק בכל הכוח תוך כדי כך שהן מגבירות את מהירות התנועה. אני מדגימה וכולן מצטרפות לצעקה.
רינה מתחילה לבכות. אני מציעה לחזור על התרגיל. מירי נשארת עם הצעקה הכי חזקה.
לאחר ההתנסות הזאת רינה חוזרת לסיפור שלה שמורכב מכתיבת דוקטורט, משבר משפחתי קשה סביב בנה הבכור ואימא בטיפול נמרץ שהיא נאלצת לעזוב הכול ולשבת על ידה. רינה מספרת על אימא נפלאה, אוהבת, נותנת, שהיא הבסיס והתמיכה בה ובילדיה. ברור כמה הסכנה לאבד אותה גדולה.
אמה של רינה המשיכה לחיות עוד שנה ובתקופה זו התפרצה המחלה של רינה.
לאחר הסיפור הקשה הזה אני אומרת: "יש גבול לכמה אפשר להעמיס על הגוף".
יש התייחסות רבות בקבוצה לאימא הנפלאה של רינה, שהופכת להיות האבטיפוס הקבוצתי לאמא אידיאלית – תומכת, משחררת, אוהבת ומזינה.
אני מעירה לרינה: "את הפנמת את הנתינה האין סופית הזאת ומנסה לשלב אותה בחיים שלך, שיש בהם גם עומס שלא היה על אימא שלך" (קריירה אקדמית). "הגוף שלך התקומם נגד המעמסה הזאת. אם תקשיבי לו, תביני שהוא מבקש ממך להיות יותר 'אגואיסטית' ולהתחשב בעצמך".
נעמה אומרת שאהבה להורים צריכה לכלול גם את האפשרות להגיד "די". אני חושבת על ההתפתחות הנפשית הבריאה, שמאפשרת להוציא את ההורה אל מחוץ להגדרה העצמית שלי, ולתפוס אותו כנפרד ממני. עולה בראשי ציטטה של האנליטיקאי דונלד ויניקוט: "הסובייקט (הילד) אומר לאובייקט (ההורה): הרסתי אותך, והאובייקט נמצא שם כדי לקלוט את המסר. מכאן ואילך הסובייקט אומר: שלום אובייקט! הרסתי אותך/ אני אוהב אותך. יש לך ערך בעיני מפני ששרדת ועמדת בכך שהרסתי אותך. בעוד אני אוהב אותך, אני הורס אותך בלי הרף בפנטזיה (לא מודעת)".
ויניקוט מסביר ש"מדובר בעמדה שהפרט יכול להגיע אליה בשלבים המוקדמים של התפתחותו הרגשית רק באמצעות הישרדותם הממשית של אובייקטים מוטענים הנמצאים באותו הזמן בעיצומו של תהליך הריסה משום שהם ממשיים, ונעשים ממשיים מפני שהם נהרסים (בהיותם בני הריסה ומתכלים)". (7)
כדי להעביר את הרעיון הזה, אני משתפת אותן בחוויות מההורות שלי לבנים כשהיו בגיל ההתבגרות, והעזו "להרוג" אותי כדי לכבוש את העצמאות שלהם. חוויתי זאת כביטויים לאהבה. הפסקה קצרה והמשך המפגש הרביעי.
עולה הנושא הקושי בנפרדות, שמחייב להציב גבולות להורים. איפה מותר להגיד להורים "די". אורנה מתחברת לנושא. היא מספרת לקבוצה על החור בתוכה שהיא חשה שחייבים למלא כל הזמן בחטיף עם טעם מתוק או מלוח, אחרת היא מרגישה ש"אין טעם" ומוסיפה "לכלום". הסימפטום הזה לא מתעורר בחברה, רק כשהיא לבדה בבית. אורנה מדברת על תחושת החור הפנימי שזכורה לה מילדות. היא מחברת זאת לדיכאון התמידי של אמה.
אורנה מספרת לקבוצה שלאחרונה היא מוצפת בחרדות ממחלות וממוות. אני שואלת אותה איך היא מבינה את זה, למה התחילו החרדות?
אורנה מדברת ומדברת, לא על עצמה אלא על משפחתם של הוריה, שכולם נספו בשואה. בתום תקופת השואה ההורים שלה היו מוזלמנים ושקלו 28 ק"ג (מוזלמן היה כינוי נפוץ בקרב אסירי מחנות הריכוז היהודים בשואה לתיאור מצבו של אסיר הנמצא על סף מוות מחמת רעב, תשישות והשלמה עם גורלו). איך זה יכול להיות שלא היו להם בעיות אכילה ודווקא לה יש? הקבוצה עובדת עם אורנה באופן שמרגש אותי. אורנה מגיבה לכל אמירה והן מבקשות ממנה לחכות רגע, לא לענות מיד.
אני מקשיבה וממעטת לדבר או לפעול, רק חושבת לעצמי איזו התפתחות חלה בקבוצה ואיך הן מבטאות כרגע את החלקים המקצועיים הבוגרים שלהן. אולי בזכות יכולתן "להרוס" אותי והיכולת שלי לשרוד, הן יכולות להתחבר עכשיו לחלקים אלה.
רמה אומרת לאורנה: "אני שמה לב שאת כמעט לא נושמת". אני נזכרת שאורנה הייתה מוטרדת מהשיעול של רמה, וסיפרה שסבלה מאסטמה בילדותה. אני מחליטה להתערב עם התנסות שקשורה בנשימה. כמו בהתנסות הקודמת – שבה השתמשתי ב"צעקה" של רינה ורמה כאינדיקציה לצורך של הקבוצה – אורנה, שכמעט לא נושמת, מייצגת בעבורי את האפשרות האנושית השכיחה לנשום נשימות שטוחות כדי להפחית את הנגיעה הרגשית הכואבת.
שוב הנחיתי את המשתתפות לעצום עיניים: "נסו להפנות את המודעות שלכן לסרעפת, לצלעות, לריאות. איזה צבע אתן רואות? מהי התחושה שלכן בבית החזה ובייחוד בלב? שימו לב לתנועה של הנשימה, שעולה ויורדת לאורך הגוף. שימו לב לאנרגיה הזורמת לאורך הגוף שלכן ומחברת בין השמים לאדמה. קודקוד הראש פתוח אל השמים וכפות הרגליים מתחברות אל האדמה ובין שני הקטבים האלה זורמת הנשימה".
תוך כדי הנחיה, אני שומעת את אורנה בוכה ובוכה – מה שלא הייתה יכולה לעשות כשדיברה – וחושבת לעצמי: סוף כל סוף יש לה רגע אחד שבו היא יכולה לבטא את עצמה. לא להיות שופר לכל בני המשפחה שנספו בשואה, והיא חייבת כל הזמן לייצג אותם ולחשוב עליהם.
האפשרות של אורנה להתחבר לעצמה מפלסת דרך לאחרות להמשיך בנושא. דניאלה משתפת אותנו באסוציאציה שלה משני סרטים תיעודיים על השואה, שביימו בנים לדור השני: "מועדון בית הקברות" ו"פיצה באושוויץ". דניאלה מספרת לאורנה איך מירי חנוך, יוצרת "פיצה באושוויץ", מתייחסת לטירוף של אביה שלוקח אותה ואת אחיה לטיול שורשים ורוצה שהם יישארו לישון באושוויץ, על הדרגש שעליו ישן. דניאלה מדגימה את הצעקה של מירי חנוך: "אבא, די! אני אף פעם לא אבין את מה שחווית, ואני רוצה לחזור הביתה, לבנות שלי".
אורנה אומרת: "לא מגיע לאבא שלי שאגיד לו 'די'. הוא כותב עכשיו ספר על החיים שלו ואני ואחותי עובדות אתו על זה. הוא ביקש שכל אחת מאתנו תוסיף פרק של הדור השני. אותו הדבר ביקש מהילדים שלי. זה כל הזמן פותח לי את כל הדברים".
אני מציעה לדניאלה להפנים את הקריאה "אבא, די!", ומתייחסת לדברים שאמרה מירי חנוך לאביה: "אני רוצה לחזור הביתה". אני מדברת (אל דניאלה, ודרכה אל כולן) על החשיבות של בית, מקום שאפשר לחזור אליו. אני פונה בעיקר אל דניאלה כי היא מייצגת כרגע את הקושי בקבוצה להיפרד מבית ההורים וליצור לעצמה בית משלה.
מירי: "גם בתוך הבית שלי אני ממשיכה להרגיש בתוכי כל הזמן את ההורים שלי".
דניאלה: "אני ואת כל הזמן מהדהדות אחת את השנייה" (פוקס מדבר על ההדהוד הרגשי בין האנשים בקבוצה כאחד הכלים המשמעותיים בעבודה הקבוצתית).
לפני סיום הפגישה הקדשתי כמה דקות לפרידה מרמה, שחייבת לעזוב לפני הזמן. רמה נפרדת מכולן במילים: "התאהבתי בכל אחת ואחת מכן". אני מציינת לעצמי שרמה לא נפרדת ממני באופן אישי, ותוהה מה משמעות הדבר במטריצה הקבוצתית שלנו ברגע זה, ובתהליך של הקבוצה שעסקה כה הרבה ביחסי הורים-ילדים ובאפשרות לנפרדות ואינדיבידואציה.
מפגש חמישי – סיום ופרידה
מירי פותחת ומספרת שרינה פנתה אליה בהפסקה ואמרה לה שהיא מרגישה שהיא פספוס בקבוצה, כי לא לקחה לעצמה את הבמה. היא משתפת את הקבוצה עד כמה נפגעה מהדברים של רינה, שגורמים לה להרגיש שלא הייתה קיימת, שלא הייתה לה נוכחות. היא אומרת שלוקח לה זמן לתת אמון.
אני חושבת שמירי מנסה להגיד לי משהו, שואלת אותה מה היה בי שהפריע לה לתת אמון.
מירי עונה שלא הרגישה מספיק בטוחה שראיתי אותה והכנסתי אותה לתהליך הקבוצתי כמו שעשיתי עם רינה, למשל. אני מחברת את דבריה לשאלה שעלתה בי לגבי הפרידה מרמה.
אני נזכרת בחלום של נעמה ובשאלה שכלל, האם הקבוצה תהיה סנטוריום של בריאות או שתהיה כאן מלחמה. אני מתייחסת לכך שלא היו ביניהן ביטויי קנאה ותחרות, בוודאי לא לגבי הקשר אתי.
מירי אומרת שהיא לא יודעת איך לתפוס את הבמה ומה להגיד עכשיו. מירי חוזרת לחוויית העור החדיר שלה. אמה תמיד אומרת שהיא ספוג – סופגת הכול, והיא מבינה שהפנימה את הפונקציה הזאת. אני מזכירה לה שספרה לנו על תקופה שבה הסתובבה עם תחושה של עור כה חשוף, שהרגישה שהיא "מתחרפנת" מזה. נראה שלמדה להגן על עצמה, וזה גורם לה להיות יותר זהירה.
בסיום הסדנה אני חושבת על כך שבחוויה שלי מירי לא הייתה נוכחת פחות מהאחרות, ולרגעים היתה נוכחת מאוד. זכרתי שהצעקה של מירי (בתרגיל "התקף זעם") הייתה החזקה והארוכה ביותר. הצטערתי שלא ציינתי את זה.
אנחנו שוב עושות סבב שבו כולן מדברות, מסכמות את החוויה בקבוצה ונפרדות.
נעמה משתפת שהעבודה שעשינו על נפרדות הייתה חשובה לה. היא מתכוונת ליישם זאת בעיקר ביחסים עם כלותיה. היא מצפה מהן שיתייחסו אליה כמו לאימא, אבל מבינה שזו ציפייה לא מציאותית.
נעמה אומרת שהיא מרגישה מחוברת לכל אחת ואחת בקבוצה דרך חבל הטבור. נעמה משתמשת בביטוי שמירי ציינה כדי לתאר את הקשר עם ילדיה. אני חושבת שאולי היא גם מנסה להראות למירי כמה הייתה משמעותית לקבוצה.
רינה מסכמת את החוויה העמוקה שעברה ומתבטאת באופן כה מרשים ועוצמתי, היא נשמעת כמו מישהו שקם לתחייה וכל החלקים הנפלאים שלו באים פתאום לידי ביטוי.
דבורה משתפת כמה הייתה מחוברת לנושא הקשר בין אמהות לבנות. היא אומרת שהרגישה כמו בת של כולן וזאת הייתה הרגשה טובה. אני מחליטה לא להגיד יותר שום דבר על הקשר שלהן אתי, אבל חושבת שגם המשפט של דבורה "הרגשתי בת של כולן" מבטא קושי בקשר אתי, ומכחיש את התפקידים שהיו לכולנו בתהליך. אני, כמנחה, ייצגתי את האם והן היו אחיות, עמיתות.
אני מציינת לעצמי שיש נושא חשוב שלא נגענו בו, ושואלת את עצמי מה היה חלקי בקושי לגעת בו. אולי בכך ששיתפתי אותן בשמחה שלי להיות אמא של בנות, לא השארתי להן מספיק מרחב לעבוד עם התפקיד הסימבולי שלי בקבוצה.
הן נפרדות זו מזו בהרבה אהבה, ומאחלות לדניאלה הצלחה בהריון.
מחשבות אחרי הסדנה ודיון
קבוצה אחת אינה דומה לשנייה. כשאני מתחילה סדנה, אף פעם איני יודעת מראש לאיזה כיוון יתפתח התהליך הקבוצתי. הקבוצה היא הקובעת את התכנים, תפקידי הוא לאפשר לחברי הקבוצה לעבוד זה עם זה ואתי ולהשיג את המטרות האינדיבידואליות (מודעות או לא) שאתן הגיעו לסדנה.
הרציונל לעבודה טיפולית בקבוצה נובע מנקודת מוצא בסיסית לגבי המשותף לבני האדם. באופן כללי ההתפתחות הנפשית של בני האדם היא תהליך משותף. בתהליך הזה כל אדם הוא סיפור ייחודי. התיאוריות הפסיכולוגיות שונות זו מזו בבחירת תהליך ההתפתחות שבו הן מתמקדות. מכיוון שנפש האדם כה מורכבת, ההתפתחות מתרחשת על פני ממדים רבים בו-בזמן. השאלה היא דרך איזו פריזמה אנחנו מסתכלים על התהליך.
ההקשבה לקבוצה המתוארת כיוונה אותי לשתי תיאוריות שהתפתחו בארצות הברית במחצית השנייה של המאה העשרים. התיאוריה הראשונה פותחה על ידי הפסיכואנליטיקאית מרגרט מהלר, שספרה הידוע ביותר נקרא "הלידה הפסיכולוגית של התינוק האנושי" (8). בספר היא עוסקת בהבדל בין הלידה הביולוגית ללידה הפסיכולוגית. הלידה הביולוגית היא מאורע מהפכני, חד פעמי, שמתרחש במשך כמה שעות, המוביל ליציאתו לעולם של תינוק אנושי מרחם אמו. הלידה הפסיכולוגית היא תהליך שמתחיל ברגע הלידה ואינו מסתיים לעולם. תהליך הלידה הפסיכולוגית נקרא גם בשם נפרדות-אינדיבידואליות ("("Separation-Individuation (8). הוא מתאר את הפיכת התינוק מיצור שאינו מודע לזהותו ולזהות הסביבה המגדלת אותו לאינדיבידואל בעל זהות נפרדת משלו. תהליך זה מותנה בשני מאפיינים של הקשר בין התינוק להוריו. הראשון הוא טיב הקשר הראשוני הנוצר בין התינוק להוריו – הבסיס שלפיו ייצור הילד/מבוגר את יחסיו עם סביבתו במשך חייו. המאפיין השני: האפשרות הטמונה בקשר הזה לפרידה מהקשר הראשוני, התלותי באופן מוחלט, והפיכתו לקשר בין אנשים בוגרים – אנשים נפרדים ושונים זה מזה, המכירים במשמעות ובעומק הקשר ביניהם ובתלות ההדדית ביניהם.
בתהליך הזה יש להורה תפקיד משמעותי. ויניקוט, המוזכר לעיל, מתאר את יכולת ההישרדות של ההורה מול ההרסנות של הילד כמרכיב מכריע בתהליך.
הקשר הראשוני המתפתח בין התינוק להוריו תואר על ידי הפסיכואנליטיקאי ג'ון בולבי (9) והתיאוריה שלו ידועה בשם ""Attachment Theory. בולבי תיאר את הצורך בקשר ראשוני כתכונה ביולוגית שאתה התינוק בא לעולם. היא המפתח העיקרי להתפתחותו ולא הדחפים המיניים והתוקפניים שתיארו פרויד וממשיכיו. יצירת הקשר הראשוני מבטיחה את הישרדותו הפיזית והנפשית של התינוק, כמו את התפתחותו. בהיותה אמפירית, זוהי אחת התיאוריות החשובות כיום בפסיכותרפיה ותיאורטיקנים רבים המשיכו אותה. קיימת תלות חשובה בין שני מאפייני הקשר כי היכולת לנפרדות מותנית בקשר ראשוני מספק ובטוח.
אחד התיאורטיקנים שכתבו על הקשר בין Attachment לבין האפשרות לשינוי בפסיכותרפיה הוא דייוויד וולין (10), המבסס את גישתו על מחקרים רבים. להלן שלושת הממצאים שוולין מציין כבעלי ההשפעה החשובה ביותר על פסיכותרפיה:
- היחסים הנוצרים בין התינוק והוריו כמפתח להתפתחותו, המהווים מודל שלפיו ייווצר הקשר עם המטפל.
- האפשרות לפנות מקום בטיפול לחוויה פרה-ורבלית (טרום-מילולית) שהיא הבסיס ללבה של העצמי המתפתח.
- החשיבות של הפונקציה הרפלקטיבית בתהליך הטיפולי המביא לשינוי, כלומר – הקשר בין האינדיבידואל לבין החוויה שהוא עובר והאפשרות להיות מודע לקשר הזה.
אני רוצה לבדוק את התהליך שקרה בקבוצה שתיארתי לאור נקודות אלו.
התחלתי את הפגישה הראשונה בהפניית המודעות של המשתתפות לחוויה הגופנית (לא מילולית) שלהן, הנקראת בשפה המקצועית Mindfulness"" וגם היא מתפתחת היום ונעשית מקובלת בהרבה גישות טיפוליות. כאשר ביקשתי מן המשתתפות להציג את עצמן דרך התחושה הגופנית שחוו בזמן תרגיל ה"Mindfulness", הזמנתי לחדר את היכולת הרפלקטיבית שלהן להסתכל על החוויה הגופנית-נפשית ולתאר אותה במילים. בכך יצרתי מקום, מהרגע הראשון, לשתיים משלוש הנקודות שציינתי לעיל.
הנקודה השלישית היא היכולת של המשתתפות ליצירת קשר משמעותי אינטימי, המבוססת על ההיסטוריה של הקשר הראשוני של כל אחת מהן עם הוריהן.
במובן הזה הקבוצה שהנחיתי בסדנה היתה מורכבת משמונה נשים בעלות יכולת בסיסית טובה ליצירת קשרים אינטימיים. יכולת זאת באה לביטוי בקשרים שנוצרו ביניהן בסדנה. סביר להניח שאילו הקבוצה היתה מורכבת מאנשים בעלי הפרעות רציניות ביצירת קשר, הכיוון שאליו היה מתפתח התהליך הקבוצתי היה שונה לגמרי – עיקר העבודה היה מתרכז בבעיות ביצירת קשר.
בקבוצה המתוארת הנושא המשותף היה תהליך הספרציה-אינדיבידואציה. כפי שציינתי, זהו תהליך אין סופי של התפתחות הזהות האישית, הכוללת את הזהות המינית-מגדרית, המקצועית, הזוגית, ההורית והמשפחתית. הקבוצה התחילה מנגיעות קלות בנושא הזהות המינית-מגדרית. נעמה ציינה את ההתרגשות מכך שכולנו נשים. שירה קינאה בנשים המבוגרות במלתחה ובתחושת השחרור שהן חוות עם גופן. דבורה דיברה על רצונה לחזק את תחושת הנשיות, תחושה שלא התפתחה מספיק בבית שבו אימא התייחסה לנשיות כאל עובדה ביולוגית והתעלמה ממשמעותה הנפשית (וסת לא צריכה להפריע לכלום). רמה תיארה איך האימהות עזרה לה בתהליך עיצוב הנשיות, ומירי סיפרה שהנשיות אינה חלק מהותי ממנה, אלא כמו הולכת על ידה. דניאלה התאכזבה מכך שאין גברים בקבוצה (רצתה שיקופים של גברים לנשיותה) ותיארה את הקושי לפתח זהות הנשית בהעדר התייחסות מההורים לנשיות.
הקבוצה התקדמה שלב כאשר החלה לדבר על ההורים, כולל מהות הקשר הגופני שהיה אתם בילדות ומאפיין בחלקו גם את הקשרים היום. בעידודי הן דיברו גם עלי ועל נוכחותי הגופנית שלי (החגורה המסתירה את הבטן). עבודת התואר השני של מירי על הקשר הראשוני היא מעין כותרת לנושא זה. בתוך כך הקושי של מירי עם העור החשוף מדי ותחושתו כספוג, מיקדה את חשיבות הקשר הראשוני בתחושה הקיומית שלה. מירי תיארה חסך במגע הגופני עם אמה. גם בקשר אתי הייתה זקוקה למגע יותר קרוב, לכן דיברה על אכזבה בסיום הסדנה מכך שנשארה במובן מסוים מחוץ לקבוצה. אבל מירי ציינה גם את הצד החזק בקשר עם אמה, שיודעת לתת חופש ומאפשרת נפרדות.
נושא המסע האנושי מקשר ראשוני לנפרדות בא לידי ביטוי גם בחוויה שלהן כאמהות.
רמה תיארה את החוויה הראשונית של קשר עם תינוק, את ההתרגשות מהמגע הגופני אתו ומהיכולת להזין אותו. שירה, אימא לילדים מתבגרים, תיארה את הקושי של אמא שלא רוצה לוותר על איכות הקשר הראשוני עם הילדים, אבל במסע ההתפתחות שלהם הם מתנכרים לקשר הראשוני שלהם אתה – לא רוצים שתחבק אותם, כי כך ירגישו יותר עצמאות ונפרדות. התחיל עיסוק באפשרות לנפרדות ומציאת מרחק נכון בקשר עם ההורים. דניאלה ייצגה את הקושי בנפרדות מהורים "אידיאלים" (אקדמאים, אמא מזינה על פי דפוסים של קשר עם ילדים קטנים – מחלקת את האוכל לצלחות), שלידם אינה מצליחה לדעת מי היא, מה היא רוצה ללמוד ואיך לשמור על זהותה בזוגיות. דניאלה מרגישה צורך לעשות דברים לבד, כמו שילדים קטנים מרגישים כדי לחוש עצמאות ויכולת.
ככל שהקבוצה דיברה על ההורים, ובעיקר על האמהות, התחדד הקושי למצוא נפרדות ליד הורים עם קשיים משלהם. לאימא של נעמה יש קושי לבסס קשר נפרד עם הילדים הבוגרים שלה ללא התערבות בן זוגה. לאחר שהתאלמנה, ויתרה. בהשפעת השואה,
אמה של שירה מוצפת חרדה לשלום ילדיה, לא מאפשרת להם להתרחק ממנה ובודקת פעמים רבות ביום מה שלומם. החרדה מציפה גם את שירה, והיא מחפשת דרכים להתרחק מהקשר הזה. במונחים של ויניקוט, אמה של שירה מייצגת הורה שחווה יותר מדי הרס בחייו, וזה לא מאפשר לו לשרוד את ההרסנות הטבעית הנחוצה להתפתחות יחסים בריאים בין הורים לילדים בוגרים. שירה מנסה לבסס קשר מסוג אחר עם אביה, אבל הוא לא נענה לה. החרדה והאובססיה של אימא ממלאות אותה בכעס, אבל היא מרגישה אשמה על כך ומחפשת דרכים שלא לכעוס עליה. כאן נכנס גורם חשוב באפשרות לנפרדות מההורים – הרשות לכעוס בלי לחשוש "להרוס" את ההורים. קשה לכעוס בלי פחד על אמא ניצולת שואה אכולת חרדות, או על אמא מדוכאת ש"נשברה" בשואה (אמא של אורנה). שירה ספוגה מאמה בכל כך הרבה חרדות, שכאשר היא שומעת על הטרגדיה של אורנה שהתאלמנה בגיל צעיר – היא חווה זאת כאסון שמחכה גם לה מעבר לפינה. מתחת לזה נמצאת האמונה שעצם המשאלה להתרחק ולבסס לעצמה חיים עצמאיים היא חטא. שמעתי יותר ויותר מהמשתתפות על חרדה מפני הכעס ותוקפנות, עד שהחלטתי לחזור לחוויה גופנית ראשונית ולתת להן להתנסות ב"התקף זעם" – תגובה טבעית בהתפתחות של ילדים קטנים כשהם מתוסכלים או מאוכזבים.
נראה לי שהמייצגת הטובה ביותר בקבוצה לאפשרות של נפרדות וכעס על ההורים היא מירי חנוך בסרטה "פיצה באושוויץ". דניאלה מתארת את מירי חנוך אומרת לאביה: "אבא, די! אני לעולם לא אבין מה עבר עליך בשואה ואני רוצה הביתה, לבנות שלי".
המשאלה להזדהות טוטאלית מיוצגת כאן דווקא על ידי האב, שמצפה מילדיו לחוות כמעט במדויק מה עבר עליו באושוויץ. אף שמירי חנוך אינה משתתפת בקבוצה שלנו, אני חושבת עליה כמשתתפת ומניחה שהקשר הראשוני שלה עם הוריה בנה אצלה "עצמי" חזק מספיק כדי שלא להיבלע בזהותם או לפחד מאובדן הקשר אם תשמור על זהותה.
לעומתה, אורנה היא דוגמה לאישה שכמעט משאילה את עצמה כנר זיכרון לבני המשפחה של הוריה, שנספו בשואה. גופה משחק תפקיד חשוב בהשאלה הזאת. ככל שהיא מעמיקה את המעורבות שלה בספר שאביה כותב על חוויותיו בשואה, כך היא מאבדת את עצמה ומתמלאת חרדות ממחלות וממוות. אורנה פוחדת לחלות ולמות, כי באופן נפשי היא מרגישה פחות ופחות חיה. דרך אורנה למדנו על התפקיד החשוב של הגוף בתהליך ספרציה-אינדיבידואציה. נשימה מלאה, עמוקה, מחברת באופן מלא לרגשות, נותנת תחושה של חיות, מאפשרת לחוש את הנפרדות של הגוף ודרכו את הנפרדות הנפשית. לאחר תרגיל הנשימה, שגורם לאורנה לבכות ולבכות, היא מצליחה לחזור לעצמה ולתחושותיה.
הסיפור של רינה ביטא קושי אחר בנפרדות. בשונה מאחיה, רינה עשתה צעדים גדולים של התפתחות מקצועית – עובדה המעמידה אותה במקום אחר משלהם ונוגעת בשאלת הזהות והשייכות המשפחתית. אולי בגלל זה היא זקוקה, יותר מאחרים במשפחתה, לקשר כה קרוב עם אמה. בקשר הזה יש חופש ואפשרות למימוש מקצועי, אבל אין בו חופש רגשי. עוצמת הקשר מהווה סוג של קושי בנפרדות.
סיפור החיים של כל אחת מהמשתתפות בקבוצה נושא מסר אופטימי. לכל אחת מהן הורים המתמודדים עם קשיים רגשיים ואישיותיים, העלולים לפגוע בקשר הראשוני ובתהליך הנפרדות. ובכל זאת הן נשים מרשימות, בשלות, מצליחות מבחינה מקצועית, יודעות ליצור קשרים עם אנשים, יודעות לאהוב ומחפשות כל הזמן משמעות לחייהן.
הורה אופטימלי ללא בעיות אינו קיים במציאות. גם אני לא הייתי מנחה אידיאלית לקבוצה, ותוך כדי הסדנה הייתי מודעת גם ל"כישלונותיי" וגם לרגעים שבהם לא שמרתי מספיק על תפקידי כמנחה. למשל, כשסיפרתי להן על שמחתי להיות "אימא" לבנות. הכנסתי צורך רגשי שלי, שהכביד על הקבוצה – היא עדיין לא הייתה בשלה להתמודד אתו. ובכל זאת הצלחנו, יחד, לעבור תהליך משמעותי שנגע בבעיות קיומיות של חייהן.
אפילוג
תהליך הנפרדות במשך ההתפתחות אינו מוגבל ליחסים שבין ילדים להורים.
אנסה להסתכל על ההתפתחות המקצועית שלי דרך הפריזמה הזאת ולשתף אתכם בתהליך שעברתי.
הקשר הראשוני שלי עם אימא תיאורטית היה עם התיאוריה הפסיכואנליטית, שהייתה התיאוריה השלטת במעגלים המקצועיים שאליהם השתייכתי.
החיפוש שלי אחר פרקטיקה טיפולית שתכלול גם את הגוף הביא אותי להתרחקות לתקופה ארוכה מהמעגלים המקצועיים האלה. כיום, לאחר שביססתי לעצמי את הנפרדות המקצועית שלי, אני יכולה לבנות מחדש את הקשר עם התיאוריה הפסיכואנליטית. למעשה מעולם לא עזבתי אותה, אבל לא קיבלתי על עצמי את כל הנורמות הטיפוליות ששלטו בה. בתהליך הזה היו הרבה קושי, בדידות וחוסר ביטחון. בשנים שבהן הייתי עסוקה בביסוס הזהות המקצועית שלי פרסמתי מאמר בכתב העת "שיחות" (11), המנסה לחבר את התיאוריה הפסיכואנליטית להתייחסות לגוף. העבודה על המאמר הזה נמשכה כעשור. אני זוכרת את הכמיהה שלי להתייחסות ולאישור מ"ההורים הפסיכואנליטיים" אצלם למדתי, ואת האכזבה העמוקה מההתעלמות המוחלטת מצדם. מנגד התהליך הזה היה כרוך בעשרה אישית ומקצועית שלא הייתי רוצה לוותר עליה, שתרמה לזהות המקצועית העכשווית שלי. הזהות הזאת מורכבת מאינטגרציה בין שתי ההתמחויות שלי – אנליזה קבוצתית ואנליזה ביו-אנרגטית – והיא באה לידי ביטוי במאמר נוסף שפרסמתי ב"שיחות" ב-2008 (12).
ומה אשר לתיאורטיקנים שהזכרתי בפרק?
פוקס היה פסיכואנליטיקאי שחולל מהפכה, לפחות אצל אלה שקיבלו את התיאוריה והפרקטיקה של אנליזה קבוצתית, אבל הוא הקפיד תמיד, לשמור על קשר עם הפסיכואנליזה, למרות הביקורת שלו כלפי הפרקטיקה הפסיכואנליטית. אני רואה בו דוגמה לאדם שעשה נפרדות ואינדיבידואציה בתהליך ההתפתחות המקצועית שלו.
מודל נוסף בעבורי לתהליך כזה הוא ג'ון בולבי, שהיה אף הוא פסיכואנליטיקאי. כאשר אמר שקשר ראשוני הוא צורך ביולוגי הקודם בחשיבותו לצרכים המיניים, הוא עורר עליו את הביקורת של אנליטיקאים בני זמנו והם נידו אותו מהמעגלים המרכזיים של הפסיכואנליזה. התיאוריה שלו מצאה מקום באקדמיה, בקרב חוקרים שלא היו פסיכותרפיסטים. עברו כמה עשרות שנים עד שחזרה לחיק הפסיכותרפיה, הפעם מחוזקת על ידי ממצאים מחקריים.
לעומת זאת, וילהלם רייך, בגלל אישיותו הסוערת והמהפכנית, ניתק את עצמו לגמרי מהבסיס המקצועי הפסיכואנליטי שממנו צמח. בערוב ימיו ישב בבית הסוהר בגלל דעותיו הרדיקליות, מצבו הנפשי היה מעורער ביותר ושם גם מת. רייך הוא דוגמה למי שהאינדיבידואליות שלו גברה על החשיבות של ההשתייכות החברתית. זאת היתה כנראה תוצאה של ההיסטוריה הקשה שלו בצעירותו: הוא איבד בבת אחת את הוריו, והעולם החברתי שממנו צמח עבר מהפכה ושינויים עצומים בעקבות שתי מלחמות העולם.
התרומה של פוקס להסתכלות על קבוצה המורכבת מאינדיבידואלים שהייחודיות שלהם חשובה לא פחות מההשתייכות הקבוצתית שלהם, מאפשרת להסתכל על הנפרדות והאינדיבידואציה לא רק כמרד נגד הקבוצה שממנה מתפתחים – אלא כתרומה להתפתחות של הקבוצה והחברה כולה. זהו תהליך ההתפתחות והשינוי בין הדורות, שלא קיים בחברה טוטליטרית המוחקת את הקיום האינדיבידואלי.
ביבליוגרפיה
- Reich W., The Function of the Orgasm. Pocket Books, 1975.
- Lowen A., Bioenergetics. New York: Coward, McCann, & Geoghegan. Pengguin paperback edition, 1975.
- Foulkes S.H. and Antony E.J., Group Psychotherapy : The Psychoanalytic Approach. Maresfield Reprints, London, 1957
- Helfaer P.M., Sex and Self-Respect. The Quest for Personal Fulfillment. Praeger Publishers, Westport, Connecticut, London, 1998.
- אייגן מ,. תחושת מוות נפשי. תולעת ספרים, 2010.
- Eigen M., Seoul Seminar, 2007.
- ויניקוט ד.ו., משחק ומציאות. עם עובד, 1996.
- Mahler M., Pine F., and Bergman A.,
The Psychological Birth of the Human Infant. New York: Basic Books, 1975.
- Bowlby J., Attachment and Loss: Vol.1. Attachment. London: Hogarth Press and the Institute of Psychoanalysis, 1982.
10. Wallin D.J., Attachment in Psychotherapy, The Guilford Press, New York, London, 2007.
11 הדר ב., הגישה הטיפולית לגוף: מה בין פסיכואנליזה לבין טיפול בתנועה ואנליזה ביו-אנרגטית. חלק א': כרך י"א, חוברת מס. 2, מרץ 1997, חלק ב': כרך יא', חוברת מס. 3, יוני 1997.
- הדר ב., השפעת הבושה על הנוכחות הגופנית של מטפלים ומטופלים במפגש הטיפולי הדיאדי והקבוצתי. כרך כ"ב, חוברת 3. יולי 2008.
ברכה הדר. פסיכולוגית קלינית מומחית ומדריכה בפסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית-דינמית.
התמחויות נוספות: אנליזה ביו-אנרגטית; אנליזה קבוצתית.
מתמחה בקשר גוף-נפש ומטפלת בשיטת האנליזה הביו-אנרגטית – שיטה טיפולית אנליטית, המשלבת עבודה גופנית בתהליך הטיפולי ומתאימה לטיפול בבעיות פסיכוסומאטיות, קשיים במיניות ובזהות המינית, בעיות בזוגיות, במימוש עצמי ומקצועי.
פיתחה שיטה אינטגרטיבית של עבודה קבוצתית אנליטית בשיתוף עבודה גופנית.
דילוג לתוכן