החוויה הגופנית-נפשית במחצית השנייה של החיים
הכנס שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן בשנת 2010 עסק בנושא של אמצע החיים.
הכנס היה מורכב מ-3 ימים של הרצאות תיאורטיות ויום אחד של התנסות חווייתית בסדנה.
אני העברתי סדנה בנושא "החוויה הגופנית-נפשית" של להיות באמצע החיים.
בפרק זה אביא דוגמאות מהסדנה, דוגמאות מקבוצה טיפולית בהנחייתי לגילאי 60+, ודוגמאות נוספות מהמפגש שלי עם מטופלים, כמו גם דוגמה מתחום הספרות.
אתייחס לנושא משתי נקודות מבט המרכיבות את ה"כובע המקצועי" שלי:
אנליזה ביואנרגטית ואנליזה קבוצתית. המשותף לשתיהן: ראיה הוליסטית גופנית-נפשית של האינדיבידואל האנושי.
בשתי ההתמחויות האלה השקעתי שנים רבות, וכשסיימתי אותן הייתי כבר במחצית השנייה של חיי.
אני מניחה שהכנס פגש את רובנו,מרצים ומנחים ,בנושא שהיה רלבנטי גם לחוויה הסובייקטיבית שלנו.
דרך החוויה של עצמי אני מנסה לענות לשאלה: מתי בן-אדם יודע שהוא חי את המחצית השנייה של חייו?
במלים של ELLIOTT JAQUES (1965) השאלה היא מתי מתחלפת החוויה של GROWING UP בחוויה של GROWING OLD?
מבחינה סטטיסטית לשאלה הזאת אין משמעות כי האפשרות למות נמצאת בכל גיל.
גם הגיל הכרונולוגי אינו ממש תשובה לשאלה, מה גם שהוא משתנה מאדם לאדם, וגם במובן החברתי-תרבותי זזנו "קדימה" בערך בעשור: מה שנחשב פעם אמצע החיים (בסביבות גיל 40) היום יהיה סביב גיל 50.
אני הייתי בת 50 כשהתאלמנתי באופן פתאומי מבעלי. החוויה הייתה טראומטית בכל המישורים, אבל אתייחס כאן למימד שעליו אני כותבת. הרגשתי שאנחנו פוסעים יחד במעלה ההר – ב"טרק" של החיים, לפנינו עוד פסגות שאנחנו רוצים לכבוש, המון תוכניות מקצועיות, אישיות, זוגיות. פתאום נותרתי לבד באמצע ההר, כששום דבר בחוויה שלי עדין אינו מוכן לירידה מההר. הייתי במלוא כוחי, במלוא הפריחה המינית והנשית שלי.
לא יכולתי לדמיין את חיי מכאן ואילך כאלמנה ללא בן-זוג.
אם נצא מנקודת הנחה שאבדן בן-זוג הוא אחת החוויות המחכות לנו אי שם במחצית השנייה של החיים, אני, ללא ספק, עדין לא הייתי במקום הזה.
מאז עברו 14 שנים. יש בודאי הבדל בין איך שהרגשתי כשהייתי בת 50 לבין איך שאני מרגישה היום, אבל האם אני יודעת להצביע בדיוק על הזמן שבו התרחש ההבדל הזה?
אני זוכרת משפט ששמעתי מאחת המורות שלי בהתמחות של אנליזה ביואנרגטית ששיתפה אותנו בחוויה שלה מתי הרגישה שהיא עברה למחצית השנייה של החיים? כאשר מטופלות שלה התחילו להגיד לה: "את מזכירה לי את אימא שלי".
אחת המשתתפות בסדנה ספרה איך הנכדה שלה הייתה המראה המשקפת של גילה כאשר אמרה לה: "סבתא, פה (בצוואר) את קצת זקנה".
שינויים גופניים ואדפטציות נפשיות
נחזור לרגע לנקודת ההתחלה לפי ויניקוט (1949): לצורך התפתחות נפשית תקינה התינוק נזקק לסביבה טובה דיה שמאפשרת חוויות של אינטגרציה פסיכוסומאטית ללא הפרעה של התודעה (MIND) המפתה את הפסיכה (המימד החווה-מרגיש של הנפש) להתרחק מהגוף (SOMA) ולהתנתק ממנו.
בתחילת החיים ההוויה הגופנית היא הדומיננטית. לפי FERRARI ( 2004)האובייקט הראשון שאתו הנפש של התינוק באה במגע הוא הגוף COO – concrete original object
במהלך ההתפתחות התקינה החוויה הגופנית הולכת ומתעמעמת לטובת התפתחות החשיבה והתודעה.
אם מוציאים מכלל חשבון מקרים חריגים, אזי השלב ההתפתחותי הבא שבו הגוף "משתלט" על ההוויה הקיומית הוא גיל ההתבגרות. ההשתנות הגופנית המתרחשת במהלך גיל ההתבגרות כופה על הנפש לעשות מעבר מילדות לבגרות שהנפש לא תמיד מוכנה ובשלה לעשות. במקרים אלה אפשר לומר שהגוף הוא יותר מידי בשביל הנפש
במונחים של ביון אנחנו מדברים על שינוי קטסטרופלי.
לומברדי ופולה (2010) כותב על הקשר בין גיל ההתבגרות והאפשרות לפסיכוזה אצל מתבגרים שלא יכולים לעמוד בסערה הפנימית הנגרמת מההתפרצות ההורמונאלית והשינויים הגופניים. במקרים הקיצוניים הפתרון יהיה ניתוק מהגוף שיביא בעקבותיו גם ניתוק מהמציאות.
אחד הדברים שמתבגרים אלה מתקשים להתמודד אתו היא הליניאריות של ציר הזמן.
אני יכולה לחשוב על מקרים מסוימים באמצע החיים, או במחצית השנייה של החיים, שבהם הגוף יכול להיות "יותר מידי" בשביל הנפש, למשל במקרים של מחלה קשה.
ב-2006 העברתי סדנה על דימוי גוף בכנס של עמותת "אחת מתשע" שהשתתפו בה נשים שחלו בסרטן השד.
אחת המשתתפות דיברה על השינוי שהמחלה גרמה לה: "עד אז הייתי רק גוף, מלאת שליטה בחיים ועסוקה בעשייה בלתי פוסקת. פסלתי כל דבר שהיה קשור בחיי הנפש.
כיום אני מרגישה שהגוף הוא לא אני – גוף זר שאני לא מזוהה אתו."
דבריה מזכירים לי מטופלת שהגיעה אלי לטיפול בגלל ההתמחות שלי בחיבור הגופני-נפשי.
היא הגיעה אלי בגלל הרגשה של ניתוק ממיניות ושאלה אם אפשר לעבוד על זה.
במהלך הטיפול התברר שלפני כמה שנים חלתה בסרטן שטופל ועכשיו היא בריאה לחלוטין.
אבל העמדה הרגשית שלה הייתה של התנגדות לזהות את עצמה עם הגוף הזה שחלה בסרטן. היא התייחסה אליו כאל אויב שצריך למגר אותו, והייתה כועסת עלי בכל פעם שהייתי מדברת על הנושא.
השאלה היא איך עוזרים לאישה להתחבר למיניות שלה אם היא מרגישה ניכור מהגוף שלה (ניכור שהיה קיים עוד לפני המחלה בגלל שלא אהבה את צורתו).
כל מה שהזכרתי עד עכשיו מתאר יחסים של מאבק בין הגוף והנפש.
המעבר למחצית השנייה של החיים הוא , בד"כ איטי ותהליכי. בחברה המערבית שבה אנחנו חיים קיימות דרכים רבות "להכניע" את התבגרותו של הגוף או לפחות לדחות אותה: פעילות ספורטיבית, ניתוחים פלסטיים, תוספי מזון ANTIAGING .
כמו שאמרה לי מטופלת שלי השבוע, אישה בת 60+: אני מתעלמת מהגוף כי אני לא רוצה להיות במגע עם המסרים שהוא שולח לי לגבי ההזדקנות.
חברה שבה תרבות הצעירים תופסת מקום כה חשוב מפתה את ה"מזדקנים" הצעירים להמשיך לחיות לפי דפוסי החיים שהתאימו להם בעבר.
לאחרונה התוודעתי למונח חדש שבו משתמשים בארה"ב לאנשים בגילים 60-75:
BABY SENIORS
דניאל קינודוז (2008), פסיכואנליטיקאית צרפתייה, כותבת על ההזדקנות (GROWING OLD, 2008) כמסע של גילוי עצמי שבו יש הזדמנות לעשות הבניה מחדש של היסטורית החיים הפנימית של הסובייקט. היא מדברת על שפת הגוף אך לא על הגוף הקונקרטי. בכל הספר הגדול והמעניין שלה מצאתי התייחסות אחת לגוף (BODY) אותה אזכיר בהמשך. אני תוהה איך ניתן לעשות הבניה קוהרנטית של חיי הנפש בתהליך ההזדקנות בלי להתייחס לתהליך החשוב של היחסים בין הגוף והנפש.
פוקס( 1948) אבי האנליזה הקבוצתית, היה רופא ופסיכואנליטיקאי בהכשרתו, ובעל גישה הוליסטית להבנה של בני אדם. התפיסה שלו בהבנת מורכבות השלם שנקרא "בן-אדם" יוצאת מנקודת הנחה שגוף-נפש מהווים שלם שאינו ניתן להפרדה, וגם יחיד-חברה אינם ניתנים להפרדה.
לכן, מצבו הקיומי של האדם ניתן להבנה רק אם לוקחים בחשבון את כל המרכיבים שמשפיעים עליו. אורגניזם בריא מתפקד כשלם ואף פעם לא נמצא במצב של רגיעה ומנוחה. כל הזמן נדרשת ממנו הסתגלות לתנאים המשתנים. ההסתגלות הזאת כוללת אלמנט יצירתי, המהווה אחת מאבני היסוד של החשיבה של פוקס: האורגניזם האנושי נמצא כל הזמן בעבודה "יצירתית" שהיא גם זו המגדירה את הייחודיות שלו כאינדיבידואל.
צריך לקחת בחשבון שני משתנים שיש להם השפעה על העבודה היצירתית הנדרשת מסובייקט אנושי בהשכנת שיווי משקל דינמי בין גופו ונפשו:
המגדר – גבר או אישה, והתרבות החברתית בתוכה אנו חיים. זאת משום שהתרבות החברתית מפנה ציפיות שונות לגבי גברים ונשים.
נשים נאלצות, במהלך חייהן, לעשות הרבה יותר הסתגלויות נפשיות לשינויים בגופן מאשר גברים, מה שגורם להן להיות יותר קשובות לשינויים החלים בגופן. במשך חלק ניכר מחייהן הגוף הנשי עובר שינוי מעגלי המתרחש מידי חודש של ביוץ, מלווה בתחושות גופניות, ובד"כ בסיומו, התפרקות הביצית והמחזור החודשי שגם הוא מלווה בתחושות גופניות רבות.
במהלך החיים רוב הנשים עוברות מספר פעמים את השינויים הגופניים העצומים שמלווים הריון, ואח"כ לידה, הנקה והסתגלות לתפקיד האימהי שבו הגוף הנשי הופך להיות האובייקט המשמעותי ביותר עבור התינוק חסר האונים.
ואז אחרי כל זה, כשהאישה מגיעה לאמצע החיים או לתחילת המחצית השנייה של חייה היא הופכת להיות "קרבן" לטלטלות הורמונאליות שמזכירות את הסערה הגדולה של גיל ההתבגרות. למרות שקיימת שונות בין נשים לגבי הסימפטומים שהן חוות בגיל זה, עדין מלווה את התהליך תחושה של אבדן. פעמים רבות שמעתי מנשים תחושה של "הטבע השתמש בי ואח"כ זרק אותי".
את המרכיב החברתי-תרבותי אפשר לראות בשני השמות האופייניים לתקופה זאת:
"גיל המעבר" ו"גיל הבלות".
בשם "גיל המעבר" יש יותר אופטימיות, ואכן יש בו מעבר לתקופה שאם האישה תצלח אותו בשלום היא תזכה בתקופה של שחרור: מדאגות של כניסה להריון, מגידול ילדים ואחריות משפחתית.
במושג "גיל הבלות" מוטבעת יותר ההתייחסות של החברה לאישה כאובייקט מיני שסיים את תפקידו.
הנורמה החברתית מעודדת יותר את הנשים לחפש לעצמן מרחבים טיפוליים לעזרה בעבודה היצירתית של שיווי המשקל הדינמי בין הגוף והנפש.
נורמה זו הרבה פחות מקובלת אצל גברים.
לסדנה שהעברתי בבר-אילן במסגרת הכנס על אמצע החיים נרשמו רק נשים. הן נענו להזמנה שלי לחוות את החיבור הגופני-נפשי באמצע החיים.
האם זו הוכחה או מקריות? לא ממש חשוב. אשתמש בדברים שנאמרו בסדנה לתאר את ההסתגלויות הנפשיות שעוברות נשים לגבי השינויים החלים בגופן. אוסיף לכך גם כמה דוגמאות של מטופלות הנמצאות אצלי בטיפול.
החוויה הגופנית-נפשית של להיות אישה
נרשמו לקבוצה 7 נשים.
טווח הגילאים בקבוצה: 4 נשים בגילים 61-63 ; 2 נשים בגיל 45-50 ובחורה בת 29.
התחלנו בסיבוב של הצגה עצמית 4 הדוברות הראשונות היו המבוגרות יותר.
אצל כולן הייתה התייחסות לגיל כמסמן רק מחצית, עם הרבה תקווה לעשייה והתפתחות בעתיד. יחד עם זה הן ציינו שינויים שהגיל הביא איתו.
נורית דיברה על חווית הסבתאות שממלאת אותה. סיפרה על העיסוק שלה במוסיקה ושירה, שלא יכולה לממש במלואו כי יש לה בצקות על מיתרי הקול, אך למרות שיצאה לגמלאות, רוצה להמשיך ולעסוק בתחום.
סוני אמרה שמאז גיל 60 החליטה לתת יותר מקום לעצמה. "עד עכשיו שמתי הרבה דגש על ההישגיות ועל המראה".
יעל סיפרה שהיא עדין במרוץ של הישגיות, וגם משלבת עשייה בהרבה תחומים שאוהבת, אבל מרגישה שהגוף מתחיל לאותת.
ורד ציינה שאין לה שום חיבור לגוף, רק לראש וללב. לפני שבועיים חזרה מטיול ארוך בדרום
אמריקה. הרגישה לחץ על הלב עם הקרנות לכיוון הלסת. עכשיו היא נמצאת בבדיקות.
ורד ציינה כמה היא אוהבת לרקוד, סיפרה על כל ההתמחויות המקצועיות שעברה והוסיפה שהיא מקווה שהיא רק באמצע החיים כי היא מרגישה שהיא רק בתחילת הדרך ויש עוד המון דברים שרוצה לעשות.
אחריהן דיברו שתי הנשים בגילים 45-50.
קרן דיברה על השינויים שעוברת עם הפסקת המחזור – שינויים שמרגישה אותם גם בגוף וגם בנפש. מתלבטת בשיווי המשקל בין ההשקעה המקצועית (מופנית כל הזמן החוצה) לבין נתינה של יותר מקום לעצמה – מרגישה צורך ורצון לכך. מחפשת דרכים של התחברות לגוף. זמן קצר אחרי תחילת הסדנה היא קיבלה טלפון מביה"ס של ביתה שהיא חולה ועליה לבוא ולקחת אותה הביתה. זאת הייתה אילוסטרציה לקונפליקט שדיברה עליו, ולקושי לעשות מקום לעצמה.
עלמה היא מטפלת גוף-נפש שעסוקה מאד במשמעות של להיות אישה כמעט מתחילת חייה. בגיל ההתבגרות התנדבה למחלקת יולדות בבי"ח וצפתה בלידות ובניתוחים קיסריים.
העיסוק המקצועי הקודם שלה היה באמנות וכרגע היא רותמת את העניין באמנות לטובת עידוד של נשים ליצירתיות, בייחוד במסגרות של כתיבה. עלמה סיפרה על קבוצת כתיבה לנשים שהיא מנחה שנקראת בגוף אישה. היא פנתה אל הנשים האחרות ואמרה להן:" נורא התרגשתי לבוא לכאן. הנשימה שלי מתארכת כשאני שומעת אתכן, הנשים. מתרחב לי משהו בחלל בית החזה."
דפנה היא הבחורה הצעירה שהגיעה לסדנה כי היא סטודנטית לתואר שני במחלקה בבר-אילן שיזמה וארגנה את הכנס.
דפנה, בת 29, נתנה מלים כמעט פיוטיות למעבר בחייה של אישה לאימהות.
היא דיברה על החוויה של החיבור החזק לגוף דרך ההיריון . החיבור הזה עורר אצלה שאלות לגבי אימא שלה שחולה במחלה אוטואימונית ומבטאת הרבה קשיים פיזיים. היא שואלת את עצמה איזה מרכיב במחלה הוא מולד, ואיזה נרכש, ועד כמה זאת הדרך של אימא שלה לבטא קושי.
עד לפני הלידה הייתה מחוברת למוטיבציה חזקה לפתח קריירה ולממש את עצמה. ההיריון והתהליכים הפיזיים גרמו לה להבנה ש"אני בתוך גוף שהיעוד שלו זה לעשות ילדים."
אחרי הלידה, עם ההנקה, היא מתארת את השינוי במילים "ציצי הפך מסמל הנשיות לכוס וצלחת" וזה גרם לה לעשות הסתכלות מחודשת על היעוד הנשי. יחד עם זה הקשר עם הבת שלה מעלה דמעות של אושר בעיניה.
דבריה עוררו תגובות אצל הנשים בנות 60+. אחת מהן אמרה: "את עדין לא סיימת ללדת, ואנחנו כבר עם אגן ריק".
המשפט הזה והשימוש במונח אגן ריק עורר דיון בקרב הנשים בסדנה. אחת מהן סיפרה על אימא שלה שהוציאו לה את כל איברי הרבייה בגיל 49 והאגן שלה באמת ריק.
הדיבור על האגן הריק העלה את הנושא של הקשר השונה לילדים ולנכדים.
דניאל קינודוז נותנת מקום חשוב בספרה לקשר עם נכדים ולתחושת ההמשכיות הדורית, שיכולה להקל על הפגיעה הנרקיסיסטית של ההזדקנות כפי שהיא משתקפת במראה..
היא מדברת על ההבדל בין החוויה של הסתכלות במראה והגילוי, יום בהיר אחד, של ההשתנות וההזדקנות בפנים, לבין המראה האנושית שנכדים מהווים עבור סבא וסבתא, שהפונקציה שלה דומה לפונקציה של המראה ההורית עבור התינוק שרואה בעיניים של הוריו את עצמו ומי הוא עבורם.. המראה האנושית הזאת מלווה בכל הגוונים האפקטיביים שהם החשובים בהפנמה של הזהות שהתינוק רואה בעיניים של הוריו.
גם הנכדה שאומרת לסבתה "סבתא, פה (בצוואר) את קצת זקנה" מלווה את האמירה באפקט אוהב שמציב את הסבתא בשרשרת הדורות ומרכך את השיקוף הכואב של המראה ה"קרה" והאובייקטיבית.
היה דיבור בין הנשים שהן סבתות לנכדים על המקום האחר והשונה של חווית הסבתאות לעומת חווית האימהות. הן דיברו על תהליך ההתקשרות השונה והיותר ארוך עם הקטנים, כי הן לא האובייקט הראשוני, אבל גם על הקשר הממלא עם הנכדים.
הדיבור הזה העלה בי מחשבה לגבי שינוי נוסף שנשים עוברות, גם בגופן, סביב גידול הילדים שגם הוא מחייב עבודה יצירתית של הסתגלות גופנית-נפשית לשלבי ההתפתחות השונים של הילדים, בעיקר על ציר הנפרדות של קרבה-מרחק. גילאים שונים של הילדים מחייבים עמדה אימהית שונה הנעה מקרבה גופנית ונפשית אבסולוטית למרחק תקין (המשתנה בכל גיל) שיאפשר לילד נפרדות ואינדיבידואליות.
מטופלת שלי שבנה הבכור התגייס לצבא והפרידה ממנו הייתה לה מאד קשה (לא בגלל החרדה לשלומו אלא בגלל היציאה מהבית) תיארה לי במלים אלה את מה שעובר עליה:
"אימא שלי אמרה לי שעם כל לידה של ילד נולד עוד לב בחלל בית החזה האימהי ולכן לא צריך לחלק את הלב לתינוק חדש שנולד. לשמחתי, כשנולדו הילדים הבאים גיליתי שאלוהים, ללא השהייה, הוליד לי בכל פעם שאחד נולד, לב נוסף שהלך וגדל ככל שהם הלכו וגדלו. וכך חלל בית החזה שלי הלך והתפתח וגדל יחד עם התפתחות הילדים.
סביב גדילת הצאצאים שלי וסביב הגיוס של הבכור אני עוברת חוויה מאד מסעירה ומאתגרת. למרות שהבן שלי מרוצה מאד בצבא והכול בסדר, אני מרגישה שהלב שלי ששיך אליו הולך יחד אתו לצבא ומסתכל עליו באהבה גדולה, ובגוף שלי נהיה חלל בגודל הלב הזה שאיננו, מין תחושת ריק. בשבת הלב חוזר לחופשה קצרה. אני לא הייתי מוכנה לכאב הפיזי הזה של נדידת הלב. אני מחכה בכיליון עיניים להסתגלות".
המטופלת הזאת קוראת לחוויה הזאת הלב הנודד
נראה לי שבית החזה הריק בשלב של יציאת הילדים מהבית מהדהד את האגן הריק שדובר עליו בסדנה.
כיוון שאנחנו עוסקים בחוויה הגופנית-נפשית ונמצאים כרגע באזור הלב, אתייחס לעוד קטע מהסדנה שקשור בנושא הלב.
כאשר דובר בסדנה על החשיבות של עבודה עם "הגיל השלישי" (אחרי גיל 60) וכמה מהן סיפרו על תוכניות שלהן לעשות עבודה בנושא, או עבודה שהן כבר עושות, ורד התקוממה ואמרה: "יש לי הסתייגות מכל העבודה המיוחדת עם גיל 60 – למה צריך את זה?"
זוהי אותה אישה שסיפרה בתחילת הסדנה על טיול שעשתה בדרום אמריקה ועל הלחץ והמועקה שהרגישה באזור הלב עם הקרנה ללסתות ועכשיו היא עוברת סדרה של בדיקות.
אני דיברתי אתה על הרצון שלה לא להיות במגע עם ידיעת ההזדקנות והסופיות ואת ידיעת האמת הרגשית והמכאיבה הזאת היא מטילה על הלב שלה, מה שגם יכול לסכן אותה.
עלמה שיתפה את הקבוצה בקושי הגדול שהיא חווה בחייה, ובתחושה שאין עוד הרבה חיים לפניה, למרות שהיא רק בת 45 אבל היא מרגישה את הקרבה למוות. עלמה בכתה, שיתפה בתחושה של בושה גדולה, והייתה אמביבלנטית לגבי תפיסת המקום בקבוצה.
יעל, שעמדה לעזוב אחרי ההפסקה דיברה בהתפעלות על עלמה ועל האומץ שלה ואמרה: "גם אני מתהלכת עם סיפור קשה שאני לא חושבת שהייתי מספרת אותו גם אם לא הייתי עוזבת עכשיו."
הגבתי על כך בהערה שעלמה מחזיקה בקבוצה את החיבור הבלתי נפרד בין הגוף והנפש, גם בעיסוק המקצועי שלה וגם באופן שהיא חיה את חייה.
ניתוק בין הגוף והנפש כמנגנון הגנה של הישרדות והתמודדות
מרגע לידתנו מוטלת עלינו המשימה ההתפתחותית שויניקוט (1945)קורא לה
פרסונליזציה – התיישבות הנפש בגוף שבו היא "גרה". אבל גם בתנאים האופטימאליים ביותר של ההתפתחות קיימת הנטייה האנושית לניתוק מהגוף כמנגנון הישרדותי חשוב ויעיל.
הניתוק מהגוף קורה, קדם-כל, במצבים טראומטיים שבהם הנפש לא יכולה לשאת את המציאות שמתרחשת בגוף (התעללות, אלימות, מחלה קשה וכד').
במהלך הסדנה עשיתי פעמיים הנחיה של חיבור לגוף. ההנחיה הראשונה כללה הקשבה לנשימה בעיניים עצומות, הסתכלות על הגוף כמחבר בין שמים וארץ , התייחסות לעור כמעטפת של הגוף וכמה הוא מגן ומאפשר גבול והכלה מצד אחד, ומצד שני פתוח לקשר עם העולם ועם האנשים האחרים בחדר. סיימתי את ההתנסות הזאת בהנחיה לחבר בין האנרגיה של הראש ושל הלב, ע"י הרכנת הראש לכיוון הלב.
בסיום ההנחיה של החיבור לגוף הפניתי את תשומת לבן למעבר מהקשבה פנימה להתייחסות חוזרת למעגל ולאנשים האחרים בחדר.
התנסות זאת הייתה בתחילת הסדנה אחרי הסבב הראשון של ההצגה העצמית.
לעומת רמת האנרגיה הגבוהה וההתרגשות בהקשבה ההדדית לכל מה שכל אחת מהן הביאה לקבוצה הייתה פתאום הרגשה של עצב והתכנסות פנימה.
תופעה זו של החיבור לגוף שבד"כ מכניס אנשים להקשבה יותר פנימה ומחבר לחומרים כאובים מוכרה לי וחוזרת על עצמה כמעט בכל הסדנאות שאני מנחה של חיבור בין הגוף והנפש.
סוני התקוממה על ההנחיה שלי לחבר בין הראש והלב, והרגישה שהיא לא רוצה לשתף את הראש.
חלק מהן אמרו שהחיבור לגוף הרחיק אותן מהקבוצה.
נורית אמרה שההנחיה של החיבור לגוף חיברה אותה לכאבים בכל מיני מקומות בגוף.
בשלב יותר מאוחר בסדנה סיפרה שהיא נולדה עם בעיות באגן, הייתה נכה ועברה ניתוחים. יכול להיות שזה היה הטריגר הראשון לכך שפיתחה נטייה לניתוק מהרגשות שלה., אבל יכול להיות שטריגר יותר מוקדם לכך הייתה העובדה שנולדה לאם ניצולת שואה שאיבדה את כל משפחתה בשואה, ולא יכלה לתת לנורית את המיכל הרגשי לו הייתה זקוקה, עוד יותר מילדה רגילה ,בגלל הבעיה הגופנית שנולדה אתה. כשנורית הייתה בת 7 אביה נהרג באסון שקרה בקיבוץ בו חיו, ואמה נשארה אלמנה כשהייתה בשנות ה-30 לחייה.
התהליך שקרה בסדנה לאחר ההפסקה יכול לשמש כמודל לאפשרות לעבוד בקבוצה על חלקי חיים שמנותקים מהחוויה הנפשית המודעת של האינדיבידואל.
כפי שהזכרתי כבר קדם, קרן נאלצה לעזוב את הסדנה כדי לקחת את ביתה החולה מביה"ס.
גם יעל עזבה אחרי ההפסקה כך שנשארו 5 נשים כשחזרנו לחדר אחרי ההפסקה.
התחלתי את הפגישה הזאת עם הנחיה נוספת של חיבור לגוף שבסיומה ביקשתי מהן להניח ידיים על הבטן, במקום החיבור של הטבור, ותוך כדי כך להתחבר למשמעות של חבל הטבור, חוויות של להיות ברחם ושל לידה, גם של עצמן כעוברים בגוף אמן, וגם שלהן כאמהות. התעכבתי על חווית הניתוק של חבל הטבור כשלב ראשון של תהליך ה-
SEPARATION – INDIVIDUATION – נשימה באופן עצמאי. הזמנתי אותן לדמיין מסך שעליו מוקרנות תמונות ילדות משמעותיות שיעלו כרגע בזיכרונן ולשים לב לחוויה הגופנית והנפשית בזמן שהן צופות בתמונות המוקרנות על המסך הדמיוני.
הדרכתי אותן לצאת בשלבים מהמסע אחורה אל היסטורית החיים שלהן ולחזור לחדר.
גם כאן, כמו אחרי ההנחיה הראשונה, עבר זמן עד שהן התחילו לדבר. אף אחת לא הזכירה חווית ילדות או זיכרון מהילדות שראתה מוקרן על המסך.
מבחינתי הפגישה הזאת הייתה דוגמה לקושי לעשות חיבורים בין החוויות הגופניות והנפשיות, בייחוד כשמדובר בחוויות טראומטיות.
נורית מתארת שהייתה מנותקת ולא התחברה לטבור, לחבל הטבור או לחוויות הלידה.
לעומת זאת היא מזכירה את העובדה שהקבוצה נעשתה יותר קטנה, מדברת על כך שנשארה עסוקה בסיפור הקושי שביטאה עלמה לפני שיצאנו להפסקה וגם מוסיפה שבלאו הכי לא נשאר מספיק זמן.
החלטתי לפרש לה את הרלבנטיות של הקטנת הקבוצה לאירועים הטראומטיים בחייה. שתי נשים נעלמו פתאום אחרי שהייתה בבוקר הרגשה של קשר בין הנשים בקבוצה כאילו הן מכירות כבר זמן רב. (שני הוריה של נורית נעלמו באופן פתאומי: אביה באסון בקיבוץ ואמה נהרגה בתאונת דרכים כשנורית הייתה בת 30).
אמרתי שהעלמות זאת בודאי חיזקה את דפוסי ההגנה של ניתוק שפיתחה בילדותה.
בזמן שדיברתי אתה על כך חשבתי גם שהיא עסוקה בעלמה, שבקבוצה מייצגת אחות צעירה ממנה. בזמן שחשבתי על כך סוני שאלה את נורית איך אחותה הצעירה הסתדרה עם מותו הפתאומי והטראומטי של אביהן. דיברנו על כך שעלמה מייצגת עבורה בקבוצה את אחותה הצעירה,. סוני גם שיקפה לה שאולי לא סומכת מספיק עלי, ולכן מחליטה לא לפתוח כי אין מספיק זמן.
בסיכום הסדנה נורית אמרה "לא הצלחתי להתחבר לסרט של הילדות " ואני אמרתי: כל סיפור החיים שלך נפרש היום בתוך התהליך של הקבוצה.
למרות היום הקצר נוצרה בקבוצה הרגשה של קשר שיכול היה להתפתח בקלות לעבודה טיפולית ארוכת טווח.
בסיום הסדנה שיתפתי את הקבוצה בכוונה שלי לפתוח קבוצה טיפולית לבני 60+ והוספתי שהעבודה אתן חיזקה את דעתי שזוהי צורת עבודה מאד מומלצת לאנשים מבוגרים שרוצים לעשות, בלשונה של דניאל קינודוז, הבניה מחדש של היסטוריית החיים שלהם שתכלול חלקי חיים וחלקי גוף ונפש שבמהלך החיים וההישרדות נשארו מנותקים מחוויית הזהות של העצמי. נורית ביטאה עניין וסקרנות ואמרה שתחשוב על אפשרות של הצטרפות אבל לא שמעתי ממנה יותר.
בהמשך הפרק אתאר חלקים מהתהליך הקבוצתי של קבוצת ה 60+ מתוך מגמה להרחיב את החשיבה וההבנה גם לגבי גברים הנמצאים במחצית השנייה של החיים.
לפני שאסיים את תאור הסדנה שהעברתי במסגרת הכנס אציין את ההתייחסות של הנשים לגברים בחייהן.
אחרי ההנחיה השנייה של חיבור לגוף השתררה שתיקה ארוכה. אחריה סוני סיפרה על חוויה שהתחברה אליה במהלך ההתכנסות פנימה לתוך גופה.
הסיפור של סוני: "לפני שנים התקלקל לי האוטו. ירד גשם חזק. יצאתי מהאוטו לבקש עזרה, נרטבתי עד לשד עצמותי וחזרתי הביתה הרוגה. ישבתי מול הטלביזיה אחרי שהורדתי גרביים כי הרגליים שלי היו רטובות. אפילו לא היה לי כוח להתרחץ.
בעלי בא לשבת על ידי, לקח את הרגליים שלי ועשה לי מסג'. האירוע הזה נשאר לי כחוויה של נתינה כל-כך גדולה שמאז אני מרגישה שאני לא יכולה לכעוס עליו עד הסוף."
עלמה נתנה לסיפור של סוני את הכותרת גבר עם רחם.
הכותרת הזאת אפשרה לדפנה להוסיף גם את בעלה לגברים בעלי רחם. היא סיפרה שמאז הלידה של הבת שלהם הזוגיות שלהם יותר רכה ואוהבת וגם הוא שותף להתרגשות מההורות החדשה.
אלה היו כמעט האמרות היחידות שהייתה בהן התייחסות לגברים שבחייהן.
אני מצטטת אמרות אלה כי הן יהיו לי לעזר בהמשך הפרק שבו ארצה להבין גם את החוויה הגברית, אבל לא כמשהו שעומד בניגוד גמור לחוויה הנשית. כלומר, אני לא מתכוונת לפרוש בפרק עמדה של "גברים מנגה ונשים ממאדים" אלא יותר : גברים ונשים הם שתי האופציות של להיות אדם בתוך גופים שונים זה מזה. ולמרות השוני הגופני גם גבר יכול לפעמים "להיות בעל רחם".
החוויה הגופנית-נפשית של להיות גבר במחצית השנייה של חייו
קן קורבט , מי שכתב את הספר BOYHOODS (2009) ועסק הרבה בחוויה של הזהות המינית הגברית מציג עמדה שונה מזו המקובלת מאז פרויד להבנת התפתחות הגבריות.
בעוד שפרויד הדגיש את האלמנטים של תשוקה ושל תחרות, קורבט מצטט את רוברט סטולר (1965) ששם את הדגש על ההתקשרות של הבן לאמו ועל הנפרדות שלו ממנה.
כלומר, המפתח להבנת הגבריות הוא הקשר בן-אימא. התוצאה היא שהרבה ילדים/נערים נדחפים להתרחק ולהבדיל עצמם מאמהותיהם ע"י התהליך הנפשי של "NOT ME".
וויליאם פולאק (1998)טוען שבחברה המערבית הבנים נדחפים, ע"י הנורמות החברתיות/תרבותיות להיפרד מאימא לפני שהם אכן בשלים לכך רגשית וכתוצאה מכך הם מוותרים על הקשר עם הרגשות שלהם. בנוסף לכך הם נעשים פחות פתוחים לחשיבה פסיכולוגית ולרפלקציה על עצמם או על אחרים. במקום זה הם מאד רגישים לפניס שלהם, ומפתחים גאווה פאלית ואקסהיביציוניזם נרקיסיסטי.
מיכאל דיאמונד ( 2006) מסכם את האופן שבו מתבטא האקסהיביציוניזם הזה: "פעולות של הרחבה, דחיפה וחדירה נעשות התכונות החשובות ביותר יחד עם תכונות אישיות של אסרטיביות, אגרסיה, כוח , עוצמה ואונות."
הנקודה החשובה ביותר בכל הדיון הזה היא שזאת נקודת הסתכלות שונה ממה שהיה נהוג בעבר לחשוב, ורואה את התכונות האלה כמבנה הגנתי ולא כגורל אנטומי, כפי שפרויד הציע.
תוספת חשובה של ננסי חודורו (1998) לנושא היא הנקודה שעבור הרבה גברים הגבריות היא דיכוטומיה בין מבוגר וילד. אצל הגברים התפיסה היא שאם אני ילד קטן, אני חשוף לאפשרות של השפלה מצד גברים אחרים. לכן המאבק עבור הגברים הוא להיות גדול, לא קטן.
"להיות גבר זה להיות גדול. להיות גבר פירושו לנצח. בנים לא מפסידים."
לדעתי מדובר פה בהפסד מאד גדול שכולנו משלמים את המחיר לגביו: הנשים בקשר שלהן עם הגברים, והגברים בחיבור לעצמם. ההפסד הזה מונצח בתוך העברות בין-דוריות.
יתכן ששתי הוינייטות שהזכרתי מהסדנה לגבי ההתייחסות של הנשים לגברים כ"בעלי רחם"
מרמזות על אפשרויות לשינוי.
מדוע אני כל-כך מרחיבה בנושא הזה?
כי אני חושבת שההבנה הזאת עוזרת להבין את הקושי עבור גברים להיות מחוברים לחוויה הגופנית-נפשית שלהם במחצית השנייה של החיים.
בעוד הגוף יכול לשמש עבור הבנים, בצעירותם, מקור של כוח, גאווה, חדירה, כיבוש, הרי שבמחצית השנייה של החיים הגוף גם מאותת סימנים אחרים, של חולשה וקבלה של הטבע הגופני שלנו: אנחנו הולכים ונחלשים עד שבסוף אנחנו מתים.
פיליפ רות עוסק בספריו האחרונים בהזדקנות ובמשמעות שלה עבור גבר.
" מה אתה עושה אם אתה בן ששים ושתיים, והחשק לקחת כל מה שעדיין אפשר לקחת חזק מתמיד? מה אתה עושה אם אתה בן ששים ושתיים ואתה קולט שכל אותם חלקי גוף בלתי נראים עד עתה (כליות, ריאות,ורידים, עורקים, מוח, קרביים, שלפוחית שתן, לב) עומדים להתחיל להראות את עצמם עד להעיק, ואילו האיבר הכי בולט לעין כל החיים שלך נידון להידלדל עד כדי חוסר משמעות?"( עמ. 34)
בספר "החיה הגוועת" (2001) מספר פיליפ רות על הקשר בין דייויד קפש, מרצה מבוגר ומצליח בקולג' בניו יורק ומבקר תרבות ידוע, לבין קונסואלה, סטודנטית שלו בת 24 שאתה הוא נכנס לקשר מיני כמו שהיה נוהג לעשות כל השנים עם סטודנטיות צעירות, אלא שכאן הקשר מקבל תפנית אחרת. דייויד נכנס לאובססיה של קנאה נוראית ומדמיין אותה ואת יחסיה עם גברים צעירים, ואינו מודע לעד כמה היא נכנסת לתוך הקשר אתו עם כל גופה, ליבה ונפשה. הסיבה לכך נעוצה בכך שדייויד מעולם לא יצר קשרים שמערבים את הלב שלו, אפילו לא עם הבן שלו.
פיליפ רות, באמצעות שני גיבורי הספר, פורש לפנינו את המקום שהגוף תופס במהלך ההתפתחות, גם בגיל הצעיר וגם בגילים מבוגרים יותר.
דרך ההתוודעות לגופה המסעיר של קונסואלה, דייויד נעשה מודע למה שקורה לו.
"הנה מה שקורה: אתה חש בייסורים כמה זקן אתה, אבל בדרך חדשה. אתה יכול לדמיין זקנה? מובן שלא. אני לא יכולתי, לא יכולתי. לא היה לי מושג איך זה. גם לא דימוי כוזב – שום דימוי. ואף אחד לא רוצה שזה לא יהיה כך. אף אחד לא רוצה לעמוד בפני משהו מכל זה לפני שהוא מוכרח. איך כל זה הולך להיות בסוף? קהות היא חובה.
כמובן, אי אפשר לדמיין שום שלב מתקדם יותר מן השלב בחיים שבו נמצאים. לפעמים אנשים נמצאים עמוק בתוך השלב הבא לפני שהם קולטים שנכנסו אליו. ואז שלבי התקדמות מוקדמים יותר מציעים ניחומים. ואפילו כך האמצע מהלך אימים על רבים. אבל הסוף? זו, למרבה העניין הפעם הראשונה בחיים שאתה עומד לגמרי מחוץ לזה בזמן שאתה בפנים. כשאתה צופה בהתפוררות שלך כל הזמן (אם אתה בר מזל כמוני) אתה נמצא, בזכות החיות הנמשכת שלך, במרחק ניכר מן ההתפוררות – אפילו מתהדר באי-תלות בה. באופן בלתי נמנע, כן, מתרבים פי כמה וכמה הסימנים שמובילים למסקנה הלא נעימה, ואף על פי כן אתה עומד בחוץ. והפראות של האובייקטיביות היא אכזרית." (עמ. 35)
קונסואלה משתמשת בגוף היפה שלה לצורך ביסוס של חווית הערך העצמי שלה, אותה היא מקבלת מדיויד, בזכות היותו מבקר אמנות ותרבות ידוע. "היא הייתה צריכה רק להיות שם, מוצגת, וההבנה לערכה נבעה ממני (אומר דיויד)" (עמ. 37)
התיזה של דיויד היא: "מי שנקשר בעבותות באמת אבוד" וגם חברו, ג'ורג', שמאמין באותה תזה, מנסה "להציל" אותו מהקשר עם קונסואלה שמאמלל את חייו בגלל הקנאה הנוראה.
דיויד עושה מאמצים לקרוע את עצמו מקונסואלה, להינתק ממנה באותם מנגנונים שרוב חייו היה מורגל להשתמש בהם. והיא לא מבינה למה, אבל מוותרת ועוזבת.
ואז אחרי שמונה שנים היא מתקשרת אליו לספר לו שיש לה סרטן בשד – בשדיים שהיו מבחינתו של דיויד יצירת האמנות הנשגבה ביותר והעבירו אותו על דעתו. היא מבקשת מדיויד לצלם את השדיים שלה לפני הניתוח להסרת הגידול.
בסוף הספר פיליפ רות מפגיש בין שני אנשים שגופם מסב להם פגיעה נרקיסיסטית קשה: דיויד עם הזקנה, וקונסואלה עם הסרטן ונזקי הכימותרפיה.
דיויד אומר: "עכשיו קונסואלה יודעת את פצע הגיל. אף אחד פרט לבאים בימים לא יכול לדמיין הזדקנות, אבל אצל קונסואלה זה כבר לא כך. היא כבר לא מודדת זמן כמו הצעירים, כבר לא מחשבת אחורנית אל ההתחלה. זמן לצעירים עשוי תמיד ממה שעבר, אבל לקונסואלה הזמן הוא עכשיו כמה עתיד נשאר לה, והיא לא מאמינה שיש בכלל. עכשיו היא מודדת זמן בספירה לפנים, סופרת זמן לפי הקרבה של המוות. האשליה נשברה, האשליה המטרונומית, המחשבה המנחמת שהכול, טיק-טוק, קורה בזמן היאה לו.תחושת הזמן שלה היא עכשיו כמו שלי, אפילו מואצת וגלמודית יותר משלי. היא בעצם עקפה אותי." (עמ' 120).
המלים האחרונות בספר מתארות את המאבק בין דיויד, שכבר מחובר לקונסואלה ריגשית, כבר חומל עליה ומלא אמפתיה, והולך להיות אתה בבי"ח כדי שלא תהיה לבד אחרי הניתוח, לבין החבר שלו שמנסה כל הזמן להציל אותו מההתקשרות הנפשית: "תחשוב על זה. תחשוב. כי אם אתה הולך, אתה גמור". (עמ'126)
מה הפחד? אם דיויד "ייכנע" ללב שלו וינהל את הקשר עם קונסואלה דרכו, האם הוא באמת גמור?
התחושה של "אתה גמור" מבטאת את הפחד לא להיות בשליטה מלאה במערכת יחסים כדי לא להיפגע. זה מחזיר אותנו לדברים שכותב קן קורבט על התפתחות הגבריות אצל נערים צעירים ש"נאלצים" להיפרד רגשית מאימא שלהם לפני שהם בשלים לכך כדי לא להיות: ילדותי, קטן, חלש, תלותי, נשי.
במהלך השנים הרבות פגשתי הרבה מטופלים גברים ש"סבלו" מהתסמונת הזאת או נשים שנעזבו ע"י גברים כאשר הקשר דווקא העמיק ונעשה יותר משמעותי.
רבי נחמן מברצלב אמר: "אין לב שלם יותר מלב שבור". זה נכון אם אתה יכול לעבור את משבר הלב השבור ולא בורח ממנו לפני שיקרה. בד"כ גברים שפוחדים מאד מלב שבור הם גברים שדפוסי ההתקשרות עם אימא שלהם היו בעייתיים כבר בילדותם, ולא היו להם מספיק כוחות, נפשיים וגופניים, לעמוד בכאב. כי אין ספק שלב שבור הוא גם חוויה גופנית.
כבני אדם יש בגופנו שני כיווני זרימה אנרגטית. הכיוון האחד הוא כלפי מעלה – מה שמאפשר לנו להתנגד לכוח המשיכה, להתרומם על שתי רגליים ולהתחיל ללכת. זהו הכיוון של שליטה, שבו לחשיבה ולאינטלקט יש תפקיד חשוב במבנה האישיות, מה שמאפשר לנו להיות יכולים לבחור, לווסת דחפים ורגשות ולקבל החלטות ולפעול לפיהן.
כיוון הזרימה השני הוא כלפי מטה – בכיוון כוח המשיכה. זהו הכיוון של הזרימה המינית בגוף, וזהו גם הכיוון של הכרה בגוף ובמגבלותיו, בייחוד המגבלה שאף אחד מאתנו אינו יכול לברוח ממנה – ההזדקנות והמוות.
בחברה המערבית יש דגש יותר חזק על כיוון הזרימה כלפי מעלה ועל החשיבות של שליטה,
כוח, הישגיות.
ווילהלם רייך היה פסיכואנליטיקאי בזמנו של פרויד שעזב את החברה הפסיכואנליטית ואת הקשר הקרוב שלו עם פרויד כי חשב שהפסיכואנליזה צריכה לכלול עבודה עם הגוף. במהלך השנים הוא התרחק מאד מהמקורות הפסיכואנליטיים.
מי שהיה מטופל שלו וגם תלמידו, אלכסנדר לואן, החזיר את התיאוריה למקור הפסיכואנליטי שלה וגם תבע את השם אנליזה ביואנרגטית – גישה טיפולית המספקת הבנה שיטתית של מבנה האישיות (CHARACTER STRUCTURE) ברמה הנפשית והסומאטית.
אחד הביטויים החשובים שהוא הכניס לשפה הביואנרגטית הוא:
SURRENDER TO THE BODY
לב שבור מכריח את החווה אותו לקרוס לתוך גופו ולוותר על תחושת הכוח והשליטה שיש לו על חייו. הלב השבור מכריח את החווה אותו לחזור לחוויות ילדות של חוסר אונים, תלות, נטישה, חוסר ערך.
אחד מהספרים הרבים שכתב לואן נקרא FEAR OF LIFE.(1980) הספר פותח במילים: "נאורוזה אינה מוגדרת, בד"כ כפחד מהחיים, אבל זה מה שהיא. האדם הנאורוטי פוחד לפתוח את ליבו לאהבה, פוחד להיפתח ולחפש קשר, וע"י כך להיות הוא עצמו באופן מלא."
אמנם לפתוח את הלב שלנו לאהבה הופך אותנו להיות יותר פגיעים, אבל זוהי אינה הסיבה היחידה לפחד מפתיחת הלב. רגשות חזקים שהאורגניזם אינו רגיל לחוש (בגלל המבנה ההגנתי שלו) מאיימים להציף את האני, ולקעקע את זהותו.
לואן מספר על מטופל צעיר שעבד איתו באנליזה ביואנרגטית וגופו התחיל להיות יותר חי(ברק בעיניים, צבע העור השתנה, התחילו לו עקצוצים בכל מיני חלקי גוף שהזרימה האנרגטית עד אז לא הגיעה אליהם). באחד המפגשים הוא אמר ללואן:
"Man, this is too much life. I can't stand it"
בספר נוסף שלו,LOVE, SEX AND YOUR HEART ( 1988) לואן מפתח עוד יותר את מרכזיות הלב בחיים הרגשיים , ואת האהבה וחשיבותה המרכזית בלב החיים. לואן מרבה להשתמש במושג EXCITEMENT שהוא מושג מרכזי באנליזה ביואנרגטית המבטא התרחבות של האורגניזם וזרימה של האנרגיה ממרכז הגוף (הלב) אל הפריפריה . אצל תינוק או ילד קטן שעדין לא חווה טראומה של דחייה או אובדן של האובייקטים האהובים (הורים) ההתרגשות הזאת תבוא לידי ביטוי בהושטת הידיים כלפי ההורה האהוב, בריצה אליו וקפיצה לתוך זרועותיו, או בביטויי אהבה דומים. לרגש האהבה ולהתרגשות שהיא גורמת יש אפקט חזק על הזרימה האנרגטית בגוף: ברק בעיניים, צבע העור שהם תוצאה לא רק של זרימת דם לכיוון הפריפריה של הגוף אלא גם גל של EXCITATION שמרווה באנרגיה את התאים והרקמות של האיברים הפנימיים בגוף.
באנליזה ביואנרגטית משתמשים במונח פעימה (PULSATION) כדי לתאר את מסלול הזרימה האנרגטית ממרכז הגוף אל הפריפריה ובחזרה אל מרכז הגוף. הגפיים מייצגות את הפריפריה ואילו הלב מייצג את מרכז הגוף (CORE).באופן אופטימאלי יש חשיבות לאפשרות להיפתח החוצה אל הסביבה, כמו גם להתכנס פנימה ו"לנוח" מהגירויים שבאים מהעולם החיצוני. זרימה זאת מבטאת את התגובה של הילד לסביבתו האנושית, כמו גם את הצורך שלו להתכנסות והתייחדות עם עצמו או בעזרת אובייקט המעבר שלו . אם הסביבה היא מקבלת, חיובית, ומעודדת את הביטויים של חיות וזרימה רגשית, הדם והאנרגיה יזרמו אל הפריפריה והילד יפנה החוצה ויחפש קשר. ביטויים אלה יוצרים שמחה, הנאה וגורמים לאהבה כלפי האובייקט. ואולם, כפי שאנו יודעים, ביטויי אהבה אלה עלולים גם לגרום כאב נפשי עצום כאשר הם נתקלים בדחייה או בביקורת.
עוצמת הכאב היא בפרופורציה ישירה לעוצמת האהבה והיא גורמת ל HEARTBREAK.
עבור ילד קטן שברון לב הוא חוויה שגופו הקטן ונפשו הצעירה אינם יכולים לעמוד בה, והוא מפתח מנגנוני הישרדות שימנעו ממנו בעתיד את האפשרות להרגיש אהבה, או יגרמו לפחד גדול להתאהב
שברון הלב הזה יוצר מחסומים בזרימה האנרגטית הפלס טורית . האנרגיה החסומה שאינה באה לידי ביטוי ופורקן בפריפריה חוזרת מן הפריפריה אל המרכז ומשפיעה על שריר הלב והרקמות שסביבו. לואן מדבר על ההבדל בתחושה הגופנית בין "לב קל" לבין "לב כבד" וחסר תקווה. מי שאיבד אדם יקר ואהוב מכיר את התחושה הנוראית של כאב בבית החזה באזור הלב.
אדם כזה, בחייו הבוגרים, יפתח CHARACTER שיש בו חסימה של זרימה מלאה וחיבור בין שלושת המיכלים של האורגניזם האנושי: הראש, בית החזה והאגן. יחסי המין שלו, גם אם יהיו מספקים מבחינה מינית, לא יהיו מספקים מבחינה רגשית כי הלב לא יכול להיות שותף לחוויה של ההתרגשות המינית.
לואן מדבר הרבה בספרו על הסכנה של התפתחות מחלות לב ואפשרות להתקפי לב אצל אנשים ששריר הלב שלהם מוקף ברקמות שעברו חסימה שהפכה לכרונית בגלל טראומות של שברון לב בגיל הילדות.
בסדנה אחרת שהעברתי בנושא גוף תשוקה ומיניות בטיפול קבוצתי השתתפה אישה בשנות השישים לחייה שהגיעה לסדנה כחודש אחרי שהשתחררה מבי"ח בעקבות התקף לב.
לצערי הסדנה הייתה קצרה מאד – מספר שעות בלבד. מסיפור חייה של האישה ניתן היה להבין שהאפשרות לחיבור רגשי בתוך קשר מיני עם גבר הוא בעייתי עבורה, ורק לאחרונה העזה להתנסות בו בצורה אחרת. אני מציינת את המילה "לצערי" כי אישה זאת עוררה בי רצון לעבוד אתה ולעזור לה ללמוד לשתף את הלב שלה במערכות היחסים שלה עם גברים לפני שהתקף לב נוסף יסכן את חייה.
קבוצה טיפולית לגילאי 60+
בחודש מאי 2010 פתחתי קבוצה טיפולית לגילאי 60+
בפגישה הראשונה של הקבוצה הקראתי להם את ה"אני מאמין" שלי לגבי הקבוצה:
פתחתי בציטוט מגורג' אליוט שאמרה: אף פעם לא מאוחר להיות האדם שהיית יכול להיות.
מדוע חשבתי שיש מקום לפתוח קבוצה מיוחדת למה שאני קוראת – הטרימסטר השלישי של החיים?
שני הראשונים: 0-30 – בנית הגוף והאני ; 30-60 – בנית הזהות (מקצועית, זוגית, משפחתית, אישית)
בגיל 60 ומעלה שני שליש מהחיים כבר מאחורינו. הספקנו כבר להגיע להישגים רבים, וגם אבדנו דברים משמעותיים. את רובם כבר אי אפשר להחזיר או לתקן. חלקם מאיים רק להיות יותר ויותר גרוע (מצב גופני). המסר החשוב שלי אליכם היום הוא שכל עוד אנחנו חיים אנחנו ממשיכים להתפתח.
אני רואה בשלב הזה – הטרימסטר השלישי של החיים שלב התפתחותי חשוב ביותר שלא מספיק הקדישו לו מחשבה עד היום.
ישנם פסיכולוגים המדגישים את העובדה שהמשימה החשובה ביותר בחיים היא צמיחה והתפתחות מנטאלית. צמיחה מנטאלית מושגת ע"י חיפוש האמת האישית.
ידיעת האמת אף פעם אינה יכולה להיות מנותקת מהמציאות הגופנית שלנו.
לידיעת האמת יש מחיר כואב, מחיר של כאב נפשי. תפקידם של מנגנוני ההגנה שלנו, הרבה פעמים, הוא להגן עלינו מפני ידיעת האמת. את זאת הם עשו בנאמנות במשך כל שנות חיינו עד היום. אז עמדו לרשותנו הרבה אמצעים שניתן באמצעותם להכחיש את האמת: יופי, נעורים, כוח, בריאות. היה באפשרותנו לנצח את הצורך להיכנע לידיעת האמת.
ידיעת האמת הנפשית מגדילה את הבריאות הנפשית, אבל היא תלויה ביכולת לשאת כאב ותסכול.
בטרימסטר השלישי יש מקום חשוב להתפתחות וצמיחה ע"י התקרבות לאמת – זוהי אופציה אופיינית לגילאי 60+ . היא מלווה בדילמה לגבי הבחירה – בחירה בהכחשת האמת או בידיעת האמת.
אי ידיעת האמת גורעת מהבריאות הנפשית כמו שבעיה פיזית גורעת מהבריאות הגופנית.
קבוצה טיפולית היא מרחב שבו כל אחד מהמשתתפים מהווה שומר של השני מפני הכחשת האמת.
זוהי שמירה הדדית. כמו-כן היא מהווה מקום לבדיקה של משמעות החיים עבור כל אחד מהמשתתפים (כאשר ידיעת האמת תורמת לתחושת המשמעות).
אחת המטרות של הקבוצה הזאת – לעזור לכל אחד מכם לחבר את החלקים ה"ילדיים" שנשארו מחוץ לתהליך ההתבגרות במהלך השנים לחלקים הבוגרים ולקחת עליהם חסות.
קבוצה בגילאים אלה מורכבת מאנשים שיש להם גם דברים משותפים שמעסיקים אותם: קשר עם ילדים שהם כבר יחידה משפחתית נפרדת או בדרך לכך; כמה מקום מותר לי לקחת לעצמי בחיים לעומת כמה אני אמור לעזור, לתמוך, לטפל בנכדים.
אלו הישגים מקצועיים כבר מאחורי ואיזה אני מקווה ויכול עדין להשיג.
אלו נטיות וכישורים שלא התפניתי לפתח עד היום אני רוצה, יכול, להשקיע בהם היום.
איזה קשר יש לי עם המימד הרוחני של הקיום?
איזה מקום יש לי בעולם החברתי שמסביבי, האם אני מרוצה ממנו, מה הייתי רוצה לשנות.
איזה דפוסי יחסים אני יוצר עם אנשים, מה הייתי רוצה לשנות בתקופה הזאת של חיי.
איך אני מתמודד עם שאלת הבדידות שהיא מטלה קיומית בכל גיל, ובגיל הזה יש לה גוונים מיוחדים.
ודבר אחרון שקשור לעניין שלי בקשר עם הגוף: איזה יחסים יש לי עם הגוף שלי: כמה אני משקיע בו, מטפח אותו, מלווה אותו בתהליך ההזדקנות שלו, גם מקבל אותו וגם לא נכנע לגוף כמשהו שלא קשור אלי ורק מאמלל אותי. כמה הנאות אני מפיק ממנו (מינית, ספורטיבית, קולינרית).
עם כל אלה ועם דברים נוספים שאתם תביאו אני מקווה שנצליח להתמודד, שניצור כאן מרחב שלתוכו יכנסו כל השאלות, הרגשות, התחושות, היחסים שלכם עם אנשים בחייכם והיחסים ביניכם לבין עצמכם כאן בקבוצה, כולל היחסים אתי כמנחה.
מקומו של הלב בתהליך הקבוצתי
הקבוצה הייתה מורכבת מכמה מטופלים שלי משנים קודמות, ומכמה משתתפים חדשים.
אחד מהם, מנחם, הגיע אלי דרך האינטרנט. הוא היה בן 67, לא היה לו כל קשר עם העולם הטיפולי ולא היה אף פעם בטיפול. הוא החליט לנסות להשתתף בקבוצה טיפולית בעקבות סקרנות שהתעוררה בו לאחר שקרא את ספרו של יאלום "הריפוי של שופנהאור". (2004)
חייו התנהלו לשביעות רצונו, הייתה לו תחושה של שליטה מלאה בחייו, הוא אף פעם לא נעזר באף אחד, אבל מיהר תמיד לעזור לאחרים. דפוסי ההתמודדות שלו בחיים התקבעו בגיל 11 כשנאלץ להיפרד מהבית ולעבור לארץ אחרת, בלי הוריו, כדי לרפא מחלה שחלה בה. מאז למד לא להתגעגע והוא לא מכיר את הרגש הזה.
הדבר היחיד שהיה חסר לו: קשר של אהבה עם אישה (לאחר שניפרד אחרי שנות נישואים רבות מאשתו הראשונה). הוא גם ציין באוזני שהקשר עם חברים, והשיחות הטפלות אתם משעממים אותו והוא מעדיף להישאר בבית.
לאחר שראיינתי אותו היססתי אם לקבל אותו לקבוצה, כי היה ברור לי שהשפה הטיפולית של הכרה בקשיים ובמגבלות תאיים עליו. הבהרתי לו שאף אחד לא מגיע לטיפול מתוך סקרנות, אבל חשבתי שאולי זהו כרטיס הכניסה היחיד שהוא יכול להציג כדי להצטרף למקום טיפולי. בתקופה הראשונה ניסה להלחם איתי על ההגדרה של הטרימסטר השלישי, ואמר שהוא בהחלט מרגיש שהוא בטרימסטר השני של חייו, באמצע החיים, ואפילו הביע משאלה להצטרף לקבוצה המורכבת מגילאים יותר צעירים.
הקבוצה התחילה מאינטראקציות קשות, ותוקפניות בין משתתפים שונים שמיהרו להיפגע ולהכריז על אי רצון להשתתף בקבוצה. באחד מהמקרים האלה מנחם פנה לאחת הנשים שנפגעו ואמר לה: "אל תיקחי ללב". היה ברור שהוא מציע לה להשתמש במנגנון ההגנה שמשרת אותו כל השנים. יחד עם זה הוא גילה הרבה רגישות ואכפתיות לאחרים שדיברו בקבוצה. משתתף אחר, חיים, שסבל מהתקפי דיכאון קשים, נתן הרבה פעמים ביטוי בקבוצה לאופן שהוא מתכחש לכל כאב נפשי, והיה השופר של האופטימיות בקבוצה, אבל גם מרים הדגל של הדיבור הלא-מחובר ריגשית.
חלק גדול מההתרחשות בקבוצה, בשלבים הראשונים, היה סביב נירה, מטופלת שלי בעבר במשך הרבה שנים. למרות שחשבתי שהכרתי אותה היטב, הייתי מאד מופתעת לגלות את הקשיים העצומים שיש לה באינטראקציה עם אנשים, את האופן החד והחותך שבו היא פונה אליהם ומעוררת הרבה כעס. היא הייתה הראשונה שדיברה על הרצון לעזוב את הקבוצה, אבל גם הכי נעזרה בקבוצה, כי מאחר והייתה מיומנת בעבודה טיפולית יכלה, בכל-זאת, להשתמש בשיקופים שקיבלה ולעשות איתם עבודה..
באחת הפעמים הבודדות שבהן מנחם דיבר על עצמו הוא סיפר שהיה במפגש של קבלה בט"ו באב. הוא עמד והסתכל על כולם שרקדו והתלהבו והרגיש שהוא מקנא באנשים שיש להם יכולת להתלהב. בתגובה לדבריו חיים הזכיר את הסיפור שמקריא לנכדיו לפני השינה "אבירי לב הזהב" שמספר על השריון שבו הם משתמשים כדי להגן על הלב שלהם.
למרות הקשיים באינטראקציות, הפגישות הקבוצתיות היו מלאות בתכנים משמעותיים, חלקם קשורים לעובדה הבלתי נמנעת של הזדקנות הגוף. אלה עלו בעיקר דרך מחלתו הסופנית של אביה של אחת המשתתפות, ודרך מחלתו הקשה מאד של בעלה של אחת המשתתפות. כמו-כן דיברו הרבה על הבדידות בחיים, חלקם חיו לבד ותיארו איך הם מכינים לעצמם ארוחות ואוכלים לבד.
רבקה, רווקה שאף פעם לא נישאה ולא הייתה לה משפחה משל עצמה, הייתה המייצגת של חוויית התלישות וההסתגרות מדופק החיים. חוץ מעבודה לא היה לה כלום בחיים, ואת כל מעייניה השקיעה בטיפול בבעלי חיים. בהתחלת ההשתתפות שלה בקבוצה היא נראתה מאד מוזנחת, אבל במשך הזמן הפגישות התחילו לעורר אותה לחיים וחל שינוי במראה שלה . דיברתי איתה על התפקיד של הקבוצה בהזנת הלב שלה.
עדיין הייתה לה בעיה שהפריעה מאד להתנהלות הקבוצה – היא הייתה מאחרת בקביעות באופן משמעותי.
למרות הדברים החשובים שעלו בקבוצה, הרגשתי את הקושי של המשתתפים ביצירת תחושה של שייכות ואינטימיות, כשכל אחד מהם תורם את מנגנוני ההישרדות שלו לעניין.
פעמים אחדות שמתי לב שכאשר היו פגישות מרגשות, לפעמים אפילו עד דמעות, בפגישה שלאחר מכן היו חסרים חלק גדול מהמשתתפים והבנתי את זה כחרדה והתגוננות מפני האינטימיות.
אחרי כחצי שנה מנחם התחיל לדבר על כוונתו לעזוב את הקבוצה. רבקה, שנקשרה אליו במהלך הפגישות (כי עזר לה בכמה דברים מעשיים) אמרה לו: "אבל חבל… עשינו דרך ביחד, אתה חלק מהקבוצה, אתה תחסר לי."
אני שייכתי את התעוררות הרצון של מנחם לעזוב להזמנה שבאה ממני באחד המפגשים הקודמים להתחבר יותר לילד שהיה, לפני שנעשה מבוגר שורד בגיל 11.
כמה מפגשים מאוחר יותר משתתף נוסף, קובי, שהצטרף לקבוצה בשלב יותר מאוחר מספר חלום: אני מגדל ילד-תינוק. בגיל שנה וחצי הוא נעלם ומופיע ילד תינוק אחר שיש לו את כל היכולות והידע של התינוק הקודם. (לקובי יש היסטוריה קשה של היחסים המוקדמים עם הוריו.). אני הבנתי את החלום כקשור לסיפור חייו של קובי שנמסר בגיל שנה וחצי להחזקתה של אישה אחרת כי אמו הייתה בדיכאון והתקשתה לטפל בו, ואחרי כמה שבועות הוחזר לביתו. רק לפני תקופה קצרה שמע מאימו על הפרק הזה בהיסטוריה שלו, אבל סימנים לטראומה הזאת היו לו לאורך כל חייו, מבלי אפשרות להבין אותם.
מנחם ממשיך לדבר על הכוונה לעזוב ואומר לאחרים: "אני אוהב לבוא למפגשים, מצפה להם, אבל לא מרגיש שזה תורם לי, ולכן בסוף החודש אני עוזב."
הצטרפותו של קובי לקבוצה מחזקת את העמדה הרגשית המנותקת ואת החשש מאינטימיות. קובי מצהיר כל הזמן שלמרות שהוא חי לבד הוא לא מרגיש בדידות וטוב לו במצב הזה.
הוא מכניס הרבה כעס לקבוצה, אבל לא באמת מחובר לכעס הזה.
כתשעה חודשים אחרי תחילת הקבוצה סוזי פתחה את הפגישה ואמרה: "אני רוצה לעזוב את הקבוצה. אני מרגישה שאין אינטימיות, אין התעניינות אמיתית אחד בשני וזה לא מקדם אותי".
פגישת הפרידה ממנחם הייתה לפני פסח, כמעט שנה לאחר שהצטרף לקבוצה. הוא היה מלא חיים, מאד מחובר לסיפורים של אחרים, וגם הוסיף עוד פרטים לגבי עצמו ולקשר שיש לו עם אישה שאוהבת אותו אבל הוא לא רוצה אותה.
אמרתי שאף פעם לא ראיתי מישהו שעוזב את הקבוצה כשהוא כל-כך מחובר לקבוצה ובכל-זאת טוען שזה לא נותן לו כלום,. אחרים בקבוצה הוסיפו שכנראה עכשיו, כשהוא מרגיש משוחרר, הוא יכול לתת לעצמו לצלול רגשית, בלי להרגיש מאוים.
שבוע לאחר שעזב מנחם שלח לי מסרון מחו"ל: "חג שמח, תודה על השנה המעניינת."
אני מבינה את העזיבה של מנחם את הקבוצה כ"ניצחון" הפחד להתחבר לחלקים הרכים והיותר תלותיים שלו על הכמיהה שלו להיות ביחסים שבהם לבו פתוח והוא מרגיש אהבה. התרשמתי ממנו כגבר חם ורגיש, אבל כנראה לא מספיק סובל מהצחיחות של חייו הרגשיים כדי שהסבל הזה ידחוף אותו לעבודה טיפולית.
לפני זמן קצר התקשר אלי מטופל שהיה בטיפולי זמן רב וסיים לפני כמה שנים את הטיפול וביקש פגישת התייעצות. בפגישה הוא סיפר לי בהתרגשות על ההתפתחות שעבר מאז סיום הטיפול, בייחוד בתחום המקצועי. הבנתי מדבריו שהוא מצא את דרכו הן מבחינת היכולת להתפרנס בגדול (דבר שהיה מאד בעייתי כשהגיע לטיפול) והן מבחינת הביטויים של כישרונותיו והיכולות היצירתיות שלו. חייו נשמעו ממש טובים כמעט מכל הבחינות למעט דבר אחד שממשיך להציק לו – הוא לא חווה אף פעם התאהבות או קשר של אהבה אינטנסיבית עם אישה. למרות השיפור הרב במערכת הזוגית עם אשתו, קשה לו להשלים עם החסך הזה.
האפשרות לקשר של אהבה עם אישה מאד מושכת אותו ובאותו האופן גם מאד מפחידה אותו משני טעמים: הוא פוחד למוטט את היחסים עם אשתו, אבל גם מרגיש את הפחד הישן שלו להתאהב, עד כדי כך שהוא לא מאמין שהוא בכלל מסוגל לחוש אהבה.
במהלך שנות הטיפול נגענו הרבה בטראומות הילדות שגרמו לו לסגור את ליבו מפני אפשרות ההתרחבות לחוש אהבה.
בתוך השיחה שהתפתחה בינינו הוא דיבר על גילו – בדיוק אמצע החיים ועל התחושה החדשה שמקננת בו לאחרונה שאין זמן, החיים עוד מעט נגמרים, והוא חושש להעביר את חייו בלי לחוות את חווית האהבה עם אישה.
באותה פגישה הייתה לי הרגשה שהעבודה הטיפולית העמוקה שמטופל זה עבר במשך שנות הטיפול ריככה את המחסומים שניבנו סביב ליבו והלב הזה מאותת לו שאינו מוותר על האופציה האנושית להרגיש ולחוות אהבה וקשר מיני מלא ומספק עם אישה.
אני חושבת על המטופל הזה שחזר אלי אחרי שנות טיפול רבות, ועדין מרגיש פחד עצום "לאבד שליטה" ולפתוח את ליבו לאהבה, אבל לפחות יודע לבטא את הפחד במילים. במילון הרגשי של מנחם המלה "פחד" אינה שימושית.
העזיבה של מנחם גררה בעקבותיה עזיבות נוספות, עד ששאלתי את עצמי האם כדאי להמשיך את הקבוצה עם מספר אנשים קטן. נתתי לעצמי ולקבוצה להחליט לפי מה שיקרה בתהליך. הסתבר שהגרעין של העבודה הטובה שנעשתה בקבוצה במשך השנה נשא פירות ודווקא במתכונת הקטנה התחילה עבודה טיפולית חשובה על היכולת לקשר אינטימי ולפתיחת הלב.
היכולת לקבל את ההתבגרות וההזדקנות
אליוט ז'אק ( 1965) מדבר על משבר אמצע החיים ועל הנקודה שבה תהליך ההתפתחות משתנה מ GROWING UP ל GROWING OLD.
השורות הבאות משקפות את הקשר שבין היכולת לקבל את ההזדקנות כחלק מהחיים לבין האפשרות לחיות עם לב פתוח. הן מיוחסות לאלברט איינשטיין.
"לעולם לא אחליף את חברי המופלאים, חיי הנהדרים, ואת משפחתי האוהבת בשיער אפור פחות או בטן שטוחה יותר. ככל שהתבגרתי, נהייתי רחום יותר כלפי עצמי ופחות ביקורתי כלפי עצמי.
נעשיתי חבר של עצמי.אינני מוכיח את עצמי על אכילת העוגייה הנוספת, או על שלא סידרתי את מיטתי, או על קניית שממית הגבס שאינני צריך, אבל נראית כל-כך מתקדמת על הפטיו שלי.
מגיע לי להתפנק, לבלגן,להיות ראוותן. ראיתי חברים יקרים רבים מדי עוזבים את העולם מוקדם מדי,לפני שהספיקו להבין את החירות שמגיעה עם הזקנה.
עניינו של מי הוא אם אני בוחר לקרוא או לנגן במחשב עד 4 לפנות בוקר ולישון עד הצהריים?
אני ארקוד עם עצמי לצלילי המנגינות הנהדרות משנות ה-60 וה-70, ואם ארצה, באותו הזמן,לבכות אהבה אבודה…כך אעשה. אני אצעד לאורך החוף בבגד רחצה המתוח על גופי התפוח, ואפקיר את עצמי לחסדי הגלים אם ארצה בכך, למרות מבטיהם המרחמים של הצופים. גם הם יזדקנו.
אני יודע שאני שכחן לפעמים. אבל, חלק מן החיים ראוי לשכחה. בסופו של דבר אני זוכר את הדברים החשובים.
כמובן, במשך השנים נשבר לי הלב. איך יתכן שליבך לא יישבר אם איבדת אהוב, או כשילד סובל,
או אפילו כשחיית המחמד של מישהו נדרסת למוות?
אבל לבבות שבורים הם אלו שנותנים לנו כוח והבנה וחמלה. לב שמעולם לא נשבר הוא קשה וסטרילי, ולעולם לא יחוש את העונג שבחוסר המושלמות.
בורכתי בשנים ארוכות מספיק כדי ששערי יאפיר, ושהצחוקים של נעורי יחקקו לנצח בקמטים העמוקים שעל פני. רבים כל-כך לא זכו לצחוק, ורבים כל-כך מתו בטרם שיערם הכסיף.
ככל שעוברות השנים, קל יותר להיות חיובי. איכפת לך פחות ממה שחושבים עליך אנשים אחרים.
אינני מטיל יותר ספק בעצמי. הרווחתי את הזכות לשגות. אז, אם כבר שאלתם,אני אוהב להיות זקן.
אני חופשי. אני אוהב את האדם שנהייתי.
אני לא אחיה לנצח,אבל כל עוד אני כאן, לא אבזבז את זמני בקינה על מה שיכול היה להיות,
או בדאגה על מה שיהיה. ואני אוכל קינוח כל יום (אם יבוא לי).
הלוואי שחברותנו לעולם לא תדעך במיוחד כי היא יוצאת מן הלב.
הלוואי שתמיד תהיה קשת של חיוכים על פניכם ובלבבכם לנצח ונצחים!"
יחסי מטפל –מטופל במחצית השנייה של החיים
בספר IS IT TOO LATE (2006) מצאתי מאמר שנכתב על ידי נינה קולטרט ( 1991) שהוא דיווח על טיפול במטופל מבוגר. אני מזכירה את המאמר בגלל הערותיה של נינה קולטרט לגבי נושא הגיל. קודם-כל היא מציינת שהיא מוצאת את עצמה מתעניינת ומעוניינת לקבל לטיפול מטופלים יותר מבוגרים ככל שהיא הולכת ומתבגרת. אני בהחלט מזהה גם אצלי את אותה הנטייה, ולא נראה לי שהייתי חושבת להקים קבוצה טיפולית לגילאי 60+ לפני 15-20 שנים.
כמו-כן היא מציינת, שלדעתה, יש הבדל עמוק בין טיפול במישהו שהוא בגילך או צעיר ממך, לבין טיפול במטופל יותר מבוגר הנמצא "בטריטוריה שהיא עדין לגמרי לא מוכרת לך" המצריכה מהמטפל, בנוסף לכישוריו המקצועיים הרגילים, יכולת אינטואיטיבית ואמפתיה משמעותית.
אני מוסיפה לכך גם את יכולתו של המטפל להתמודד, נפשית, עם החרדה מהמוות ועם ה"עלבונות" הנרקיסיסטיים שהם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות/הזדקנות.
עלבונות אלה קשורים מאד לחוויה הגופנית המשתנה בתהליך ההתבגרות במחצית השנייה של החיים, ולדעתי, הם אלה ההופכים את החוויה של GROWING UP ל GROWING OLD –
מטופלים רבים (וגם מטפלים) יזנחו את חווית הגדילה וההתפתחות (GROWING UP) כאשר ירגישו שהם מתחילים להזדקן ( GROWING OLD) ואחת התוצאות תהיה וויתור ייאוש מהאפשרות של טיפול כי "בלאו הכי אני הולך למות או נהיה זקן".
נראה לי בלתי אפשרי לעבוד עם אנשים מבוגרים אם אנחנו, כמטפלים, לא מחזיקים בידיעה שכל עוד אנחנו חיים, קיימת האפשרות של צמיחה נפשית גם בתוך תהליך ההזדקנות.
עדין חשוב להכיר במגבלות וביכולת השינוי בגילאים המבוגרים.
נינה קולטרט מתארת במאמר שלה גבר מזדקן שכל חייו היה רווק ולא יצר קשר מיני ואינטימי עם אישה. למרות רצונו לשינוי בתחום זה, גם היא וגם הוא הכירו, בסכומו של דבר, במגבלות של יכולת השינוי. נינה קולטרט מדברת על הקושי להסיר מערכות הגנה נפשיות שהיו יעילות עבור המטופל בהתמודדות עם חרדה במשך עשרות שנים, אך הן יכולות להיות פחות נוקשות, ויותר גמישות. ואכן לגבי המטופל שלה, דפוסי היחסים המיניים שלו עם נשים לא השתנו, אך חל שיפור ביכולתו ליצירת קשרים חברתיים עם נשים.
אני תומכת במסקנה הזאת לאור הניסיון שלי עם מטופל זקן שהיו לו בעיות דומות, וגם מתוך הידע וההבנה שלי באנליזה ביואנרגטית.
הקשר בין ההתפתחות הגופנית והקשר המתהווה תוך כדי ההתפתחות בין האגן ובית החזה מוסבר באופן מאד ברור בספרו של לואן LOVE SEX AND YOUR HEART.
ההתנהגות המינית והרגשית אינה מתרחשת רק ברובד הרגשי. היא מונעת ע"י חסימות גופניות שהתפתחו במהלך שנות הילדות (למשל: חסימה של תחושות מיניות באגן כתוצאה מיחסים טעונים מינית עם אחד ההורים) ובהיותן מנגנוני הישרדות הפכו להיות כרוניות.
במובן זה הגיל המבוגר מקשה על השינוי כי הגוף הופך להיות יותר ויותר נוקשה והחסימות מתחזקות. עבודה טיפולית נפשית בלבד לא תצליח לגרום לשינוי המיוחל, אבל האפשרות לעבודה טיפולית גופנית גם היא יורדת עם הגיל העולה.
במקרה של המטופל המבוגר שהיה בטיפולי : הוא סבל מאד מהפער בין חיי הפנטזיה שלו על קשר עם נשים לבין מה שקרה במציאות כשהיה עם אישה. פעם אחת "הסתכנתי" והצעתי לו להתנסות בתרגילים גופניים שיכולים למתן את החסימות הגופניות שלו. הוא הסתכל עלי כאילו "ירדתי מהפסים" למרות הקשר הטיפולי החיובי שהיה בינינו, והערכתו הרבה אלי.
המטופל הזה נהג לחלום באופן מאד אינטנסיבי חלומות ארוכים ומורכבים ולזכור את כל הפרטים שהיו בהם. חלק גדול מהשעות הטיפוליות הוקדשו לעבודה על החלומות האלה שאני ראיתי בהם תחליף לעבודה גופנית. באופן מודע המטופל הזה לא היה מחובר לשום כעס על הוריו, או על אשתו, ואף פעם לא הבין מה בהתנהגותם היה אמור לעורר בו כעס. אבל בחלומות שלו הוא ביטא כעסים עצומים, וראה את עצמו עומד וצועק, ומנתץ דברים בבית. אני התייחסתי אל חלומות אלה כדרך היחידה שהייתה פתוחה בפניו לפריקה גופנית של הזעם שהיה חסום בתוך גופו, וכך גם פירשתי אותם.
בסכומו של דבר הוא וויתר על הפנטזיות הלא מציאותיות, ונעשה הרבה יותר מחובר למציאות בנושא הקשר עם נשים, וכתוצאה מכך גם התנהגותו אתן השתנתה.
דניאל קינודוז (2008) כותבת על כמה חשוב שהמטפל מחובר לגילו הכרונולוגי, כי עמדתו בנושא הגיל עוברת אל המטופל, גם אם אינה נאמרת במפורש, באמצעות התנהגותו ומחוותיו. בפרק שבו קינודוז מדברת על ההזדקנות של המטפל היא נוגעת, לראשונה, גם בגופו.
היא מציינת את הצורך של מטפלים לדאוג לגופם אם הם רוצים להאריך ימים במקצוע.
אני בוחרת לסיים את הפרק הזה דווקא בלא-ידוע. אמנם נכון, אני מתבגרת/מזדקנת, אבל עדין ההחלטה על פרישה רחוקה ממני. איך זה יקרה? האם אני אקבל החלטה מושכלת ואעשה אותה באופן הדרגתי או חד, האם גופי יקבל בשבילי את ההחלטה – כל אלה נשארים עדין בגדר עתיד לא ברור.
מכיוון שרובנו, המטפלים, עובדים באופן עצמאי, הגיל שבו אנו מחויבים לפרוש לגמלאות אינו מחייב אותנו כמו בשרות הציבורי.
תוך כדי כתיבת השורות האלה אני חושבת על איך המהלך החשוב הזה בחיים אינו מקבל מקום אצל מטפלים, לא בכתיבה, לא בעבודה מעשית (כמו למשל הדרכה של הזקנים שכבר עברן את התהליך את אלה שעומדים לפניו).
ואולי זה צריך להיות אחד הנושאים שצריכים להמשיך את התהליך שהתחיל באוניברסיטת בר-אילן עם ימי העיון על "אמצע החיים".
ביבליוגרפיה
יאלום, א. הריפוי של שופנהאואר (2004). כנרת, זמורה-ביתן, דביר – מוציאים לאור בע"מ.
רות, פ. ( 2001) החיה הגוועת. זמורה-ביתן מוציאים לאור, 2010
Chodorow, N. ( 1998). The Enemy Outside: Thoughts on the Psychodynamics of Extreme Violence with Special Attention to Men and Masculinity. Journal for the Psychoanalysis of Culture and Society, 3 pp.. 25-30
Coltart, N.E.C (1991). The Analysis of an Elderly Patient. In: Jaques, E. Death and the mid-life crisis. In International j. of Psychoanalysis, 1965, 46: 502-14
Corbett, K. Boyhoods. Library of Congress Cataloging-in- Publication Data, U.S.A, 2009
Diamond, M. J. (2006). Masculinity Unraveled: The Roots of Male Gender Identity and the shifting of Male Ego Ideals Throughout Life . Journal. Of the American Psychoanalytic Association. 54. 1099-1130.
Ferrari, A.B. (2004.) From the eclipse of the body to the dawn of thought. Free Associaion Books, London
Foulkes, S.H. (1948). Introduction to Group-Analytic Psychotherapy. London, Maresfield Reprints.
Jaques, E. Death and the mid-life crisis. In International j. of Psychoanalysis, 1965, 46: 502-14
Junkers, B. (ed.) Is it too late? Key papers on psychoanalysis and ageing. Karnac, London, 2006
Lombardi, R. & Pola, M. (2010). The Body, adolescence, and psychosis. International J. of Psychoanalysis. 91: 1419-1444
Lowen, A. (1980). Fear of Life. Bioenergetic Press, U.S.A
Lowen, A. (1988). Love, Sex, and Your Heart. Bioenergetic Press, U.S.A
Pollack, W. Real Boys. New York: Henry Holt, 1998
Quinodoz, D. (2008). Growing Old. A journey of self-discovery. Routledge and New York, 2010
Stoller, R. (1965) A Contribution to the Study of Gender Identity. International J. of Psychoanalysis, 45, pp. 220-26
Winnicott, D.W. (1945). Primitive Emotional Development. In Through Paediatrics to Psycho-Analysis. Basic Books, London, 1958
Winnicott, D.W (1949). Mind and its relation to the psyche-soma. In Through Paediatrics to Psycho-analysis, Basic Books, London, 1958
דילוג לתוכן